ערכה של הנוסטלגיה בלתי מדיד. גם משום שערגה וגעגועים הן תחושות חזקות במיוחד, וגם מכיוון שברוב המקרים היא פשוט מופרזת. הנוער של היום לא יודע מה זה לתת מנוחה בין שתיים לארבע כמו הנוער של האייטיז, החבר'ה של הסבנטיז לא הצטיינו במתמטיקה כמו התלמידים של הסיקסטיז, בפורטיז בכלל התעסקו כאן בבנין הארץ וכן הלאה. תראו את כל אלה ותראו אותנו, ילדי האינטרנט והפלייסטיישן המפונקים שלא זזים מהבית בלי עדכון בטוויטר. צורה לנו.
ובכן, כנראה שאנחנו לא כאלה גרועים. גם בימים ההם של קום המדינה בארץ ישראל הישנה והטובה, היו בגידות וסכינים בגב, יריבויות פוליטיות ושנאה תהומית בין פלגים שונים של האוכלוסיה (למרות ואולי בעיקר משום שרובה הייתה אשכנזית). זה לא משהו שלא נשמע הגיוני, רק שב"כתוב בים" של אלה מושקוביץ-וייס, זה הרבה יותר גרוע מכפי שניתן היה להבין ממורשות הקרב המפוארות של הורינו וסבינו. המדינה הצעירה הייתה בעיקר אכולת פרנויה. תחילה היו אלה הבריטים שעשו לנו את המוות בכל צעד ושעל, ואחרי שגירשנו אותם באו דב יוסף, בן גוריון והפקחים שלהם, שניהלו מלחמת חורמה נגד השוק השחור והאזרחים בתקופת מדיניות הקיצוב. אם לא די בכך, לא יכולת לדעת מי לטובתך ומי נגדך, מי ישטנקר ומי ינצור את פיו. משובת הנעורים שגמענו בסרטי "אסקימו לימון" או "אלכס חולה אהבה" היא לא יותר מדמיון פרוע, כי למי היה בכלל זמן לשמוח כשהעיניים של כולם מסתכלות עליך 24 שעות ביממה והפרוטה לא ממש קיימת בכיס.
נוסטלגיה היא לחולמים
ספטמבר 1950. עמליה בידרמן - ספרנית תל אביבית צעירה בעלת דימוי עצמי נמוך בשל היותה מגמגמת ובת לאם על סף טירוף נפשי - לא ששה לקבל את פניה של אחותה הבכורה לאה שהגיעה מארצות הברית. ב-1946 עזבה האחות את הבית כדי לפתח קריירה של שחקנית מזהירה, ועמליה, ששנאה אותה עוד לפני כן, כועסת על כך שהשאירה אותה לטפל באמן החולה. חודשיים בלבד לאחר שבאה לביקור המולדת נדרסת לאה באזור פתח תקווה. חקירת המשטרה והעדויות מצביעות על התאבדות ועמליה, שלא ממש מזילה דמעה על מות האחות, מסתקרנת מדוע שמה לאה את נפשה בכפה. היא יוצאת לחקור תוך שהיא חוזרת בזמן ארבע שנים לאחור ומשחזרת את ימיה האחרונים של אחותה בארץ לפני שהתנדפה לה. בכל פעם היא נחשפת לגילויים חדשים ומסעירים ופורמת חוטים מתוך רשת סבוכה של ספינים, שקרים, סיוטים והזיות. למשימה היא מגייסת שניים מחבריה הטובים: המציאותית - הקולגה לעבודה תמרה, והבדיוני - המשפטן איוואן איליץ', גיבורו המפורסם של טולסטוי, אחד שיודע דבר או שניים על נקודת מבט ביקורתית כלפי החברה ומטפטף לה רמזים קטנים כשהוא מאופיין בהרבה הומור חינני.
"כתוב בים" הוא ספר שמשלב בעדינות מהוקצעת אלמנטים של מתח, ריגול, אימה, מציאות ודמיון, סוג של טלנובלה רק ללא הקטע של הרייטינג והמצועצעות. למרות שבשנים ההן לא הייתה מושקוביץ-וייס קיימת אפילו בגדר המחשבה, היא עדיין מציירת באופן מדויק (לפחות למראית עינו של מי שלא חווה את התקופה) את הלך הרוח אז. היא מסתייעת בסמלים תל אביביים מוכרים, כמו אורי צבי גרינברג, קפה "כסית", שדרות רוטשילד וכמובן הים השוצף והמפחיד. בעיקר מצליחה מושקוביץ-וייס להעביר את תחושת המורא והקושי שיש בשינוי, הן למדינה הצעירה והן לעלמה מתבגרת שמאמינה שאת ההזדמנות שלה לאהבה אמיתית היא כבר פספסה. למעשה, במידה מסוימת עמליה היא ארץ ישראל בינקותה - מבוהלת, מגמגמת, לא סגורה על עצמה, מתקשה לאהוב ומחפשת כיוון.
"עובדות חלקיות עלולות לפעמים להטעות", אומרת תמרה לעמליה. הכיוונים הרבים, צירופי המקרים והתפתלות העלילה פוגמים, לכאורה, באמינות הסיפור, אבל מושקוביץ'-וייס משתמשת בחוכמה בקומפוט של שלטון המנדט, אנשי המחתרות והפילוג הפוליטי. הסלט הזה מייצר לה אליבי מוצק לכל ההפתעות הבלתי-הגיוניות והמוזרות משום שלכל דבר היה הסבר. "כתוב בים" הוא ספר זורם, קליט ומעורר הזדהות, לא רק לבני התקופה ההיא, שיכולים להיזכר בעבר בלי התוספת המעיקה של הסכרין והרומנטיקה, אלא גם לנו, צעירי עידן השפע והטוטליטריות החומרית. אולי בעצם לא היה כאן כל כך שמח לפני שנולדנו.