קרית אונו

    הביאנלה בונציה נפתחה בתחילת השבוע בפרס אריה הזהב למפעל חיים ליוקו אונו. דניאל זילברברג מדמיינת

    דניאל זילברברג

    הביאנלה ה-53 בונציה שנפתחה באירוע חגיגי בתחילת השבוע, העניקה את פרס מפעל החיים היקרתי לאחת ולא אחרת – יוקו אונו. אונו, שאמנם ידועה יותר בשם התואר "זו שפירקה את הביטלס", היא גם האמנית שקיבלה את אות ההיכר לתרומתה רבת השנים לאמנות העכשווית (לצדו של האמן האמריקאי ג'ון בלדרסי). לפני מותו, תיאר ג'ון לנון את אונו כאמנית המפורסמת בעולם שאף אחד לא יודע מה היא בדיוק עושה. עכשיו כולם יודעים. במיוחד כשדניאל בירנבאום, אוצר הביאנלה, הדגיש בטקס כי "אריה הזהב למפעל חיים מנציח השנה את יצירותיהם של שני האמנים המהוללים שעבודותיהם האוונגרדית פתחו שערים פואטיים, קונספטואליים והבעתיים חדשים לאמנים ברחבי העולם כולו, תוך שהם מדברים בכל סוגי השפות."

    אונו הייתה מבין הנשים הראשונות ביפן שלמדו פילוסופיה ואמנות באוניברסיטה. בשנות ה-50 היא עזבה לניו יורק, שם השתלבה בסצנת האמנות האוונגרדית. בשנים אלו היא נהגה לקיים בלופט שלה הופעות רבות משתתפים הכוללות מחול, מוזיקה, וציור. ההופעות הפכו למוסד ברז'אי ומשכו אליהן אמנים כמו מרסל דושן, מקס ארנסט, ג'ספר ג'ונז ופגי גוגנהיים. אונו נקשרה גם לתנועת האמנות הפמניסטית WACK! שסגנון העבודות של האמנים בה מתאפיינות בעיסוק בתחומים שונים של אמנות, כפי שאונו מתמידה לעשות, ובניסיון להפר את המונופול הגברי על עולם הדימויים באמנות העכשווית ובמדיה הציבורית.

    אונו, שהפמיניזם האקטיביסטי פעם בה עוד בתקופת האוניברסיטה ביפן, נחשבת לאחת מחלוצות הזרם האוונגרדי של שנות ה-50 וה-60 בארה"ב. היא נהגה להעלות מיצגים חיים ודינמיים תוך חקירת הקשר בין התנועתיות של המיצג עצמו אל מול הסטטיות של הסביבה בה הוא מוצג. עבודתה שהועלתה ב- 1965 "Cut Piece" וצולמה על ידי האחים מייסלס, טשטשה את הגבול בין קולנוע לבין מיצג חי ונחרטה בלקסיקון הז'אנר כיצירה מכוננות באמנות פמיניסטית אוונגרדית לדורותיה.

    אונו ידועה כפעילת שלום ומתארת את עבודותיה כמחווה ליצור רגעים של שלווה בעולם מלא אלימות. לאורך השנים היא ספגה ביקורת חריפה אל מול החלטותיה להנציח את ג'ון לנון (וכתוצאה מזה להרוויח כמה גרושים, לא הרבה), בכל דרך אפשרית, בין אם בהוצאות מחודשות של אלבומיו, או הוצאות חדשות של שיריו שטרם נשמעו. היה נדמה שדמותה הלוחמנית מתנגשת עם מאבקה הפרטי שמבחוץ נדמה כאילו הזיכרון הלאומי של לנון הוא לא מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלה. "מה אתם רוצים, שאכתוב ספר על אלמנה?" היא פעם אמרה בראיון.

    תערוכתה הנוכחית של יוקו אונו בביאנלה, "Anton's Memory", מורכבת ממיצגי מולטימדיה המאפיינים את ריבוי המדיומים של הזרם ממנו היא מגיעה. קולנוע, פיסול, ציור מוזיקה ומחול מורכבים יחד לתערוכה רבת היקף, יחד עם צילום ויצירות אינטראקטיביות המבקשות מהקהל ליטול חלק ביצירה. העבודות כולם עוסקות באופן באישה דרך האופן שבנה זוכר אותה.
    התערוכה מדגישה אלמנטים מובלטים בעבודותיה, ביניהם החיפוש והמחקר אודות זהות האישה, השפעות הזמן על אותה תפיסה אמורפית וההבדלים בין חוויה קולקטיבית לחוויה של פרט, חוויה מוחשית מול חוויה רוחנית. התערוכה מציגה את הבדלי התפיסה המשמעותיים בין האופן בו האישה רואה את עצמה לבין מבטו של בנה החווה אותה כזיכרון בלבד.

    "אנחנו רואים את חייה המלאים של אותה אישה רק מבעד לזיכרונותיו המעומעמים של בנה", אמרה אונו על עבודתה. כך נוכחותה וזהותה הופכים ערפילים ובלתי מובחנים, ומה שמתגלה לנו בסופו של דבר זו לא אותה אישה, אלא תמונות בראשו של מישהו אחר. הקיום שלה הופך להיות ממשי דרכו והוא, לדעתה של אונו, אינו תופס אותה באופן המדויק ביותר. בפתיחת התערוכה שאל אחד הנוכחים במקום את אונו, מדוע בחרה בשם אנטון. "כי זה לא קשור לכלום", היא ענתה.

    * התערוכה מוצגת בביאנלה בונציה עד ה-20 בספטמבר. אוצרת: נורה הלפרן

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully