באסה או קלאסה

לפני עשר שנים בזמן ביקור בסן דייגו הלכתי לפסטיבל ששילב תחרות סקייטבורד והופעות Pאנק והיפ הופ. הופיעו שם בלינק 182 בתחילת דרכם, אמינם של לפני ההצלחה הגדולה, סואיסיידל טנדנסיז שכבר היו בשלב מתקדם של התקרחות, פניווייז החביבים וגם הרכב היפ הופ צעיר ומבטיח בשם Black Eyed Peas. שני האלבומים הראשונים של הקטניות (כדי למנוע את הויכוח המטופש האם מדובר בשעועית או אפונה) אכן קיימו את אותה הבטחה של היפ הופ אינטליגנטי, חיובי וחלקלק. קחו כדוגמה את "Weekend", הסינגל המוביל מתוך אלבומם השני של הפיז – שגם היה מיני להיט בארץ בזכות הדחיפה המסיבית של "עסק שחור" - שמסמפל את "Family Affair" של סליי אנד דה פאמילי סטון ובפזמון נותן פרפרזה על קטע הפריסטייל-אלקטרו הקלאסי של דבי דב "Lookout Weekenders". עדות נוספת לכשרון והפוטנציאל אפשר למצוא באלבום הסולו של וויל איי. אם, המנהיג והכוח היצירתי המוביל של הפיז, שיצא בלייבל הבריטי הסופר-קפדני BBE, והוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הכי מבריקים שיצאו העשור.

אבל מתמיכה של לירון וקוואמי, או של כמה לבקנים אנגלים עם פאסון כמו ג'יילס פיטרסון לא משלמים את שכר הדירה, ובטח שלא מגיעים לוילה עם בריכה בגבעות של הוליווד. מה שצריך בשביל שקים של מזומנים זה בלונדינית עם רגליים שלא נגמרות, שירים עם תקווה לעולם טוב יותר ופזמונים שאפשר לזקק מהם סוכר. וזה בדיוק מה שבלאק אייד פיז עשו – הם גייסו את פרגי על תקן הכוסית, הפסיקו עם הסימפולים שמרפררים בתחכום לקלאסיקות Fאנק, הוספו מימד צדקני בטקסטים וקינחו עם פזמונים בטעם כנאפה. נקודת המפנה הגיעה עם "Where is the Love", אחד השירים הגרועים של העשור. כדי להבהיר שהם כבר לא הרכב למביני עניין הכניסו פנימה ה-BEP את ג'סטין טימברלייק, שמצדו שמח לעבוד עם מושאי הערצה שלו. כבר בפתיחה אפשר להבין לאן נושבת הרוח, עם הכינורות הסתמיים באינטרו, שמתחיל את השיר בנקודת שפל ומשם מידרדר לאט-לאט. הטקסט של "Where is the Love" הוא חתיכת מבוכה, לא רק בשביל מי שכתב את הטקסט הנחות המתיפייף והמתפייס הזה – באווירת פוסט אסון התאומים - אלא גם עבור כל מי שאי פעם שמע אותו. זה פשוט לא נעים.

הנה מספר דוגמאות: "מה משובש בעולם, אמא?/ אנשים חיים כאילו אין להם אמהות/ אני חושב שכל העולם התמכר לדרמה/ נמשך רק לדברים שיעשו לכם טראומה". וזה ממשיך "אבל אם יש לך אהבה רק לגזע שלך/ אז אתה משאיר מקום רק לאפליה/ ואפליה רק מלבה את השנאה/ וכשאתה שונא אתה מועד להתעצבן, כן".

וזה לא הסוף. כאן מגיע הפזמון, שנשמע כאילו נלקח משאריות שנדחו על ידי להקות בנים וגם לו אין מה לומר לכם על העולם - "אנשים הורגים, אנשים מתים/ ילדים נפגעים ואתה שומע אותם בוכים/ האם אתה יכול ליישם את מה שאתה מטיף לו/ והאם תפנה את הלחי השנייה?" ואז, כאילו כלום מגיע החלק הבא, ואני לא צוחק - "אבא אבא אבא עזור לנו/ שלח לנו הדרכה מלמעלה/ כי אנשים גרמו לי לתהות/ איפה האהבה".

אז גם לי יש כמה תהיות בעקבות השיר הזה: מי אלה בדיוק הבלאק אייד פיז שמטיפים לי איך להתנהג, את מי לאהוב ואת מי לשנוא? מה הם חושבים לעצמם כשהם מקשקשים את חריוני הניו אייג' האלה, שהכניסו להם מיליונים אם יורשה לי להוסיף, באיזו חשיבות עצמית של פוסקים עליונים שמבקשים מאתנו להכניס חיוביות? למה מי הם בכלל שידברו איתי על הלחי השנייה, אלימות ומוסר? נדמה להם שאף אחד לא מבחין שמאחורי הסיסמאות הריקות שלהם עומד רצון עז לנפח את חשבון הבנק? אם כל כך בוער להם לשנות את העולם שיצטרפו לאמנסטי או גרינפיס ויעזבו אותי בשקט. בשביל זה צריך להכניס בחורה חצי ערומה לקליפ? כל המסר החיובי שמקיף אותם הוא חתיכת מוסרנות, צביעות ואופורטוניזם. המסר של "אחים, השלום מתחיל בתוכנו אז בואו ונביא אותו" לא עובד עלי, בטח לא כשהוא מגבה בטונות של שמאלץ ממעל. איפה האהבה? היא בטח לא כאן.