פרק ראשון: "רכוש גנוב"

עכשיו אביב 2003. אנחנו מחכים.

מחר אני בן ארבע-עשרה. לא משנה, העיקר שהנעליים עוד לא לוחצות. החולצה המשובצת עם הכפתורים שאני מכבס ביד כל יומיים התייבשה יפה, בלי קמטים, ויש לי מכנסי ג'ינס שקיבלתי במתנה מהגברת שלא מעבירה בגדים מהילד הגדול לילד הקטן שלה. לא משנה, מחכים.

אומרים שכולם יגיעו. הזקן מישראל, הלקוח מגרמניה, היזם מבודפשט. הם יבואו לעשות כאן ביזנס. הם רוצים את הבית שלנו, את החורבה הזאת. הבית במיקום מעולה, ואולי יהפכו אותו לבית-מלון. המשפחה שלי קיבלה כאן חדר וחצי בתקופה של צ'אושסקו, כשהביאו את כל הצוענים לטרנסילבניה שידללו את אוכלוסיית ההונגרים. למרות שיש לנו אישורים לשכירות ממשלתית וחוזים חתומים מהעירייה, אומרים שהם יכולים לזרוק אותנו מהבית לרחוב.

אנחנו שמונה משפחות של צוענים כאן, מחולקות בשתי הקומות של הבית שהיה פעם של הזקן מישראל. אומרים שזאת היתה פעם אחוזה מפוארת. מספרים שאת הרעפים על הגג ייבאו מאוסטריה ושהאריחים המצוירים יוצרו בהזמנה מיוחדת באיטליה, וגם משקופי הדלתות עם הפיתוחים ורצפת הפרקט, שלא נשאר ממנה הרבה בגלל שבחורף קור כלבים ולפעמים אי אפשר להשיג עצים להסקה. שלושה חדרי אמבטיה ובתי שימוש היו בבית, עם ברזים ומים זורמים. אומרים שבגינה צמחו פרחים אקזוטיים ושדגי זהב שחו בבריכה עם מזרקה.

בקצה החצר, איפה שהיתה פעם האורווה, גר עכשיו הזוג הרומני, ובצמוד אליהם הזוג ההונגרי, שעשה לעצמו יופי של דירת שני חדרים במוסך. ממש לוקסוס יש להם שם: גינת ירק, עץ תפוחים, ארבע תרנגולות ושני ארנבים. אני משאיל להם את הכלב שישמור עליהם ובתמורה הם נותנים לו לישון במחסן של הבצל ותפוחי האדמה. ריק שם רוב הזמן, יבש ונקי, וזה סידור טוב לכלב שלי שלא יתלכלך מהבוץ בחצר.

לא משנה. עכשיו כולם מתעסקים בעניין של השוק האירופי המשותף. גם הממשלה החדשה רוצה להיות בזה, וכולם אומרים שזה טוב, רק שכדי להתקבל לשוק המשותף הממשלה היתה צריכה להמציא חוק שמבטיח להחזיר כל רכוש שהולאם בתקופה שהשלטון היה קומוניסטי או לפצות עליו. כך הסביר לי סבא שלי לפני שמת.

הזקן מישראל עוד הספיק לגור בבית הזה לפני שהקומוניסטים לקחו לו את מה שנשאר אחרי שחזר מהמלחמה. עכשיו הוא חי בישראל כבר ארבעים שנה. את כל זה אני יודע ממה ששמעתי שסיפר לעורכדינית בפעם הראשונה שביקר כאן, לפני שנה. הוא בא אז לסדר שיחזירו לו את הרכוש ואת הבעלות על הבית. אומרים שאחרי שיגמור לסדר את כל הניירות הוא יוכל למכור את הבית או לחכות שהממשלה תפצה אותו, כמו שהתחייבה בתנאי הקבלה לשוק המשותף.

המתווכים הרומנים כבר הודיעו להונגרי, שיבוא, כמו תמיד, עם הגרמני, כאילו שהם אחים, למרות שההונגרי יהודי והגרמני גרמני. לא משנה, הם בונים כאן בתי-מלון, בנייני משרדים, פותחים מסעדות, ועכשיו הם רוצים לעשות ביזנס עם הבית שלנו. אם הזקן מישראל יצליח למכור את הבית, יזרקו אותנו לרחוב.
לא משנה, בינתיים אנחנו מחכים.

כל בוקר אנחנו מתעוררים ומחכים. חוץ מאבא שלי, שמתעורר רק בצהריים, וגם אז הוא עוד עייף בגלל הכבד החלש שלו ואמא שלי מתעקשת שיישאר במיטה לנוח. ממילא אין לו עבודה, אז אין לו לאן למהר. אמא שלי יוצאת לשוק למכור את אוסף הכפתורים והידיות, ואחותי הולכת א?תה או שנשארת אצל סבתא של רוזה, תלוי בעקשנות שלה.

אני מתפרנס מהקשבה. תחנת המוניות היא עמדת ההקשבה הקבועה שלי, והכלב מצטרף אלי. יש לו אופי שמח, ולפעמים הוא לא מתאפק ומתנהג כמו כלב רחוב לא מחונך. אני אומר לו שי?שב יפה ושיזקוף את האוזניים. אנשים באים ללטף את הכלב. "איזה כלב מרשים, מאיזה גזע הוא?" הכלב יושב זקוף וגאה כמו שלימדתי אותו, ובזכותו אני מדבר עם הלקוחות הפוטנציאליים שלי בחופשיות.

גם אני נחשב לילד שמח. אני מתפרנס מהקשבה, וזה דורש פרצוף נקי מהבעות של מסכן. אם הייתי קבצן, כולם היו משתדלים להתרחק ממני, בעיקר המתעשרים החדשים, שלא אוהבים להיזכר בימי הקומוניסטים, כשהממשלה שלטה בכיסים של כולם. גם לזרים שיוצאים מהמכוניות המפוארות לא נעים לראות ילדים קטנים עם זבובים בעיניים. הם באים במצב רוח טוב לעשות כאן ביזנס ולא לפזר כסף בין קבצנים שמתחננים אליהם במבטים מדכאים בכל פינת רחוב.

מחר אני בן ארבע-עשרה. לא משנה, העיקר שאני נראה בן עשר בגלל שאני רזה ונמוך. זה עוזר לפרנסה ועוד לא מפריע לי. גם אחותי בגודל של בובה. אולי הייתי חולה כשהייתי קטן, ואולי אף פעם לא היה מספיק אוכל בבית, לא יודע. גם עכשיו אני כל הזמן רעב. האוכל הבריא הזה שאני משתדל לאכול לא משביע. סוכריות אני לא מכניס לפה, שלא יירקבו לי השיניים. זה מזיק לפרנסה. ויש לי פרצוף של ילדה יפה, הפרצוף היפה של אחותי, ככה אומרים לי לפעמים, כשיש מצב רוח טוב, וצובטים לי בלחי. מעצבן, אבל גם זה טוב לפרנסה, אז אני לא מתלונן.

עוד מעט אצטרך לפרוש. כשיצמח לי השפם רוזה ואני נתחתן והפרצוף שלי יאבד את מראה הילד-תמים שיש לי עכשיו. העשירים יתחילו להיות חשדנים ולא יאמינו לאינפורמציה שאני מעביר להם. לא משנה, העיקר שבינתיים יש לי פרנסה. אני מקשיב, וככה גם למדתי לדבר יפה, ויש לי אוסף גדול של מילים מרשימות.

מאז המהפכה יש כאן יותר נשים עם ציפורניים ארוכות. אני מקשיב לגברות עם השפתיים האדומות ולאדונים בחליפות שאומרים "ק?שה יום", "סחבות", "גורל אכזר". אבא שלי מדבר בהנפת כף יד, וצועק בשפת השוק שהלוואי שש?ד?י הגיהינום יבצעו בנו מעשה סדום. אמא שלי נושכת את השפתיים שלה ומחביאה לו את הבקבוק. לא משנה כמה הוא מתעצבן, הכבד שלו חלש, וזה לטובתו.

כשאני עושה שליחויות ל?גברות עם עגילי הפנינה השפתיים שלהן נפשקות בחיוך רחב. האדונים עם מכנסי הטוויד חוקרים אותי בחשדנות: "איפה אתה גר?" "מי אבא שלך, אמא שלך, למה אתה לא בבית-הספר?" ו"איך ילד בן עשר יודע לדבר כל-כך יפה?". אני יכול לומר להם שקודם כול אני כבר בן ארבע-עשרה, אבל אני לא אומר, וגם לא מגלה לאף אחד שאת המילה "לפשק", לדוגמה, למדתי מזוג סטודנטים צעירים שמבלים הרבה על הספסל בגן הציבורי. אבא של הסטודנטית הוא נהג מונית בכיר בעמדת ההקשבה שלי, והוא מודיע לי לא פעם שהוא הולך הביתה כי נמאס לו לשבת ולהירקב בתחנה. מיד אני רץ להזהיר אותם, ותמיד הם מתנשקים עוד קצת לפני שהם נפרדים. היא ממהרת לביתה והסטודנט נותן לי כסף שאשתוק.

אני קונה חלב, לחם וארבע ביצים בסופרמרקט של המתעשרים החדשים, שפתוח עד עשר בלילה, ומכין ארוחת ערב לכולם. אמא שלי מנשקת אותי ואומרת שאני ההוכחה שיש אלוהים ושהוא שמע את תפילתה, ואבא שלי צוחק על כל השטויות הדתיות שהיא הכניסה לה בראש. כשהבטן של כולם מלאה אבא מנגן במפוחית, אמא שרה, אחותי רוקדת על השולחן, וכולם הולכים לישון במצב רוח מצוין, ובבוקר אני מתעורר עם פרצוף רענן, וזה טוב לפרנסה שלי.