הכל עשר

מאז הסינגל הראשון שלו, “Headlock”, שעוד הספיק להיכנס לסיכום שנת 2008 של המדור, אני מחכה לאלבום הבכורה של Esser. עכשיו הוא סוף סוף יצא, ועד הבוקר עדיין לא הצלחתי להחליט איך לכתוב את שמו בעברית. אין ספק כי הדבר הנכון יהיה לקרוא לו "אסר". אבל אני מעדיפה ללכת על האופציה המהנה.

האמת, לא הייתי באנגליה די מזמן ואין לי מושג אם עשר (הא!) הוא עכשיו הדבר הכי לוהט בארצו, או שהוא נחשב לסתם וואנאבי פתטי. שתי האופציות נשמעות סבירות באותה מידה, אבל זה לא כל כך חשוב. בדמיון שלי הוא קצת מזה וקצת מזה. מה שבטוח זה שהוא מספיק מעניין כדי להקדיש לו עכשיו מדור, גם אם קיים סיכוי לא רע שעוד חצי שנה לא נזכור מי זה וכל שיישאר הוא זכרון עמום של מכונת גילוח.

שמו המלא הוא בן עשר, הוא נראה בן 14, אבל הוא בן 23. הוא הגיע מאסקס – הניו ג'רזי של לונדון - ולפני שפרץ בקריירת סולו הוא היה המתופף של להקה בשם Ladyfuzz, שהיה לה שיר אחד שהוא חיקוי בוטה של אלסטיקה. ליידיפאז התפרקו לפני שנתיים ובאמת לא הפסדתם כלום. הסולנית שלהם הייתה לא כל כך יפה אבל היה לה שיער מוזר, בעוד שעשר היה המתופף החתיך עם השיער הרגיל. וזה ממש לא בסדר. כדי לתקן יצא עשר לקריירת סולו המשלבת את זיו פניו היפות עם תספורת מסובבת ראשים. התספורת של עשר היא איפושהו בין מוריסי בתקופת “Viva Hate” לבין הפריזורה של ונילה אייס, והשילוב הבלתי הגיוני שבבסיס השיער שלו אומר עליו לא מעט, כפי שממחיש אלבום הבכורה שלו.

“Braveface” הוא אלבום חדר שינה של אלקטרו-פופ אקלקטי ורב השפעות, שרובו ככולו עוסק באהבות נכזבות וכאבי לב. מכיוון שחדרי השינה של נערים בימינו מצוידים בצורה שלא מחייבת אותם להסתפק באלקטרוניקה אבסטרקטית או היפ הופ, הכניס עשר את שתי האהבות הגדולות הללו לתוך המוזיקה שלו: תחיית הסקא של סוף הסבנטיז והבריטפופ של אמצע הניינטיז. שיר הנושא, למשל, הוא אמצע הדרך בין בלר והספיישלז, וגם “This Time Around” הוא לגמרי וינטג' בלר.

אבל חוץ מהרבה בריטפופ וקצת סקא (שלמען האמת משפיע יותר על המלתחה של עשר) יש במוזיקה שלו עוד כל מיני דברים, שלפעמים נשמעים כמו רעיונות טובים ולפעמים מריחים מגימיקיות זולה. עשר תמיד מחפש את השטיק ואת הסאונד המגניב, אותם הוא מדביק לפזמון הכי פופי ומדבק שהוא יכול להמציא. זה יכול לעצבן, אבל בשיטת העבודה הזאת יוצאים לו גם לא מעט שירי פופ מקוריים וכיפיים, שרק מחכים לפריצת המיינסטרים הגדולה.

הקטע הפותח את האלבום, “Leaving Town”, מתחיל באווירת רוקנרול פיפטיזית; “Satisfied” הוא טנגו וודווילי; “Work it Out” הוא קטע אלקטרו-Fאנק עם סאונדים של משחקי מחשב אייטיזיים וווקודר בפזמון; ושיר הסיום, ”Stop Dancing”, נשמע כאילו עשר דמיין שפארל וויליאמס הפיק אותו. הקטע הכי מדבק הוא ללא ספק “Headlock” שמשלב את “Loser” של בק עם פופ סיקסטיזי, יו.קיי גראז' ומשפטים מעולים של ייאוש-נעורים כמו "יש לי בעיה, קוראים לה לחיות".

עשר אמנם רחוק מוירטואוזיות חדר השינה של מייק סקינר, אבל גם לו יש את העכשוויות הבריטית הרעננה שגרמה לנו להתאהב לפניו בלילי אלן, דיזי ראסקל והסטריטס. עשר הוא גיבור (או ליצן) של דור חדש, שהוא לא הדור שלי, אבל הוא נראה לי מגניב. קודם כל, אילו הייתי פדופילית בוודאי הייתי אומרת שהוא מאוד חתיך (הוא בעיקר מזכיר לי את הילד מהקליפ של מדונה ל”Open Your Heart”). יש לו חוש סטייל מפותח (כולל קעקועי ידיים ויקטוריאניות מאוד בולטות משני צדי צווארו), יש לו קליפים מגניבים והוא יודע לכתוב להיטים מדבקים.

אלבום הבכורה של עשר הוא אסופת בריטפופ מודרני לא ממש מגובשת אבל מעניינת. יתכן שבקרוב אסתכל על המדור הזה בבוז ואכעס על עצמי ששוב נפלתי בפח של אמן שנולד להיות פרסומת לליווייס. מצד שני, אולי אחרי האלבום הזה יגיע עוד אחד, בו עשר באמת יצדיק את השם העברי שלו.


עשר, “Braveface”
(Transgressive)