רשמקול 52 (ניב הדס)

הקאסטים שאני הכי אוהב הם אלו שבפלייליסט שלהם אני לא מזהה אף קטע. הרגעים הכי מרגשים בהאזנה מגיעים כשאני מחליט לאמץ מתוך כל ההיצע פיסת מוזיקה, שאילולא רשמקול לא הייתי מגלה. אם היא משנה משהו בתפישה והגישה שלי, הרי שהרווח הוא כפול. כזה היה רשמקול 14, שהגיע כדי לאחות קרעים בתוך הסצינה; הוא שילב בין דאבסטפ, האוס וטכנו והראה שאפשר גם אחרת; שהמכנה המשותף רחב מהמחלוקות ובאופן אישי לימד אותי שכמו תמיד במקרים של התנשאות – במקרה הזה שלי כלפי דאבסטפ – היא לרוב נובעת מבורות. האנטגוניזם שהתפתח מחוסר היכרות אמיתי עם הז'אנר השתנה להפתעה מוחלטת מהולה בבושה, כשמצאתי דאבסטפ שקרוב יותר לעולם הדטרויטי והמינימליסטי אליו אני מתחבר, מאשר לבעבועים הקרחניסטים והשבלוניים.

התרומה שלי לחגיגות השנה היא אינטרפרטציה לאותו מיקס. נקודת האחיזה שמלווה את כל הקטעים – בנפרד וכמכלול - היא דאביות, בין אם טכנואידית, האוסית או סטפית. בעוד שרשמקול 14 התאפיין באווירת סגנון חופשי שיוצר שלם הומוגני, אני, באופן טבעי, הלכתי על תלכיד קצת יותר קלאבי במובן הסטנדרטי של המילה, כלומר בסיס איתן של קטעי 4X4, שאליהם מתלוות הפתעות ששוברות את הרצף, יוצרות עניין ומגבירות את הדינאמיקה. בשביל לנגן סט כזה במועדון צריך קהל עם הרבה סבלנות ומלאי של סופר-סקאנק, אבל בדיוק בשביל ההתנסויות הללו יש קאסטים. התחושה שלי היא שהאפקטיביות כאן תתמקסם בהאזנה של אחרי שעות הפעילות, בבית על הספה, כשהמחשבות נודדות וצריכות פסקול שילווה את הבלבול. או במלים אחרות – זה מיקס שחרוט עליו אפטר-האורז.

יש כאן שני קטעים שהתנגנו במהלך השנה האחרונה בקאסט – "Freedom" של קאטרט ברמיקס של ג'יי הייז והטיפול של מרטין, איש השנה שלי באלקטרוניקה, ב"Acid Bells" של אפדמין (מפיק טכנו גרמני מבית היוצר של הלייבל Dial, שכבר ביקר בארץ). יש גם שני אזכורים לצמד בייסיק צ'אנל – "King in My Empire" של רידם אנד סאונד ו-"M6" של מאוריציו - שלמרות שהם עצמם לא כיכבו כאן יותר מדי, רוחם שורה על המדור לא פעם. מלבד אלו בחרתי במוזיקה שהייתה יכולה להתאים לרוח קאסטים, לו הייתה עושה את הדרך ההפוכה – ממני לאגוזי. חלקם הם לאו דווקא הקטעים הכי חדשים שיש לי בארגז, למרות שהם תמיד נמצאים שם; למשל "Solar" המהפנט של שונקי, אחד המפיקים שמספקים לי חומר על בסיס קבוע; "Birds" של צ'ופסטיק וג'ון-ג'ון ברמיקס הממסטל והעמוק של אפרילאונג'; או "She Said" של סימקו, שעבר תחת ידיו של בארם הארגנטיני, בן טיפוחיו של ריקרדו ווילאלובוס. בגזרת הקטעים היותר חדשים אפשר למצוא את הרזידנט של הווטרגייט בברלין, ניק הופנר מהצמד מיי מיי, "Mister Bojangels" של די ג'יי קוזה, ממפיקי ההאוס הכי מרתקים ולא צפויים, ו"Keep on Groovin" של מאט סטאר ברמיקס של מארק הנינג. ואי אפשר היה לסיים בלי דאב-רגאיי מסורתי, שיבהיר איך הכול התחיל. למשימה הזו חויל וויין ג'ארט הקשיש עם "Holy Mount Zion", שיר שעושה את ההיקש הג'מייקני המתבקש בין קדושה וגאנג'ה, ועוד בהרי ירושלים.