מצידי שתלבש דובון

העובדה ש"נערה עם עגיל פנינה" (הוצאת כנרת) נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם מובילה אותי לאחת משלוש המסקנות הבאות:
א. אני מטומטמת.
ב. יש מיליוני אנשים מטומטמים.
ג. בגלל גודלו הסטנדרטי להפליא של הספר, עותקים ממנו נרכשו בסיטונות כדי לשמש כספרי דמה בתערוכות רהיטים של רשתות ענק.

אחת התכונות של ספר טוב היא הישארותם של הרשמים, הרעיונות והתחושות שהעלה בך הספר גם כאשר אתה כבר אינך קורא בו. לא כך הדבר עם רומן זה. ברגע שהנחתי את ספרה של טרייסי שבלייה מידי, פרחו מתודעתי המילים הרבות הכתובות לאורך 205 העמודים שלו.

רק פשפוש ממושך בזכרוני הצליח לעזור לי לשוב ולהיזכר מה יש בו: נערה נודניקית למדי מהמאה ה-17 בהולנד, שהתחילה לעבוד בתור משרתת בביתו של הצייר ורמר, והיא מתפעלת בהערצה אווילית מכל דבר שהוא עושה והמומת כבוד מהעובדה שהוא אפילו מרשה לה לכתוש את הצבעים שלו (היא מוכנה לא לישון בלילות לשם כך). על אף פער המעמדות נרקמת בין הנערה לצייר מערכת יחסים שמעוררת את קנאתן של יושבות הבית האחרות. מערכת היחסים הפטרנליסטית מתפתחת לאור הראייה האמנותית יוצאת הדופן שניחנה בה הנערה התמימה, והיא מגיע לשיאה כאשר היא משמשת כמודל לאחד מציוריו.

הסיפור מסופר מנקודת מבטה של המשרתת הפשוטה, ולא זו של הצייר המהולל. זהו כשלעצמו ניסיון נועז, נדיר ומעניין (לא רק אשה ממאה רחוקה אלא גם בת למעמד נמוך - דמות שולית שמעט מאוד נכתב על אודותיה בתרבות המערב), אך זהו גם ניסיון יומרני, והמחברת נכשלת בו כישלון חרוץ. גם בלי להיות בקיאה ברוח התקופה המדוברת, מרחפת על פני הרומן כולו תחושה בלתי נעימה של חוסר אמינות משווע, במיוחד כאשר תובנות פסיכולוגיות בגרוש צצות להן מדי פעם במחשבתה של פשוטת העם בת המאה ה-17.

שבלייה כותבת בצורה דלה ובנאלית, כזו שלא משאירה לקורא שום מקום או רצון למחשבה או ניתוח. היא חוזרת על עצמה בצורה דידקטית ומעצבנת לעיתים קרובות, וטורחת להסביר דברים שנראים מובנים מאליהם לכל אדם שעבר את גיל שלוש. הדמויות וההתרחשויות כולן צפויות, ילדותיות, חד מימדיות ונטולות ארוס וליבידו עד אימה, עד שנדמה שאברי המין בכלל לא הומצאו עד למאה ה-18, דבר שהופך את הספר לגרוע מרומן משרתות - גם כתוב רע וגם נטול התרחשויות טלנובליות ומיניות, שהיו יכולות לפחות להחזיק אותך ער. אמנם לקראת הסוף הנערה רפת השכל מתבגרת קלות, הסיפור מתפתח מעט יותר ואפילו מצליח לעורר מעט הנאה ומחשבה, אך לא שווה לחכות עבורו 150 עמודים של התלוננויות טרחניות בסגנון "הוא עשה לי ככה" ו"היא אמרה לי ככה".

האטרקציה בספר היא העובדה שהוא כאילו נותן סוג של מענה לשאלה שהטרידה היסטוריונים של האמנות במשך שנים רבות: מיהי הנערה המופיעה בציורו המפורסם של ורמר שהספר נושא את שמו. אך מסתבר שתמונה אחת שווה הרבה יותר מאלפי המילים המונחות בספר. מי שרוצה להבין את ורמר ולהכיר את הנערה, שיסתכל על הציור "נערה עם עגיל פנינה". מי שרוצה לדעת קצת יותר, שבשום אופן לא יקרא את הספר של טרייסי שבלייה.

וכך, מתוך הרומן כולו, לא נותרתי אפילו עם משפט אחד, אפיזודה או רעיון שימשיך איתי הלאה. השאלה היחידה שהותיר בי הספר היא: האם להשתמש בו לאוריגמי או שמא להפוך אותו לכובע אופנתי לחג.