פרק ראשון: "אחרי החשיכה"

לנגד עינינו דמותה של העיר.

אנחנו רואים את הנוף מלמעלה, מבעד לעיניה של ציפור לילית שעפה גבוה. בתוך שדה הראייה הרחב הנגלה לנו העיר נראית כמו יצור ענקי, או אולי כמו ישות קולקטיבית המורכבת מאורגניזמים רבים השזורים זה בזה. מספר עצום של כלי דם נמתחים עד לקצות הגוף הזה שאין לתפוס אותו, ממחזרים את הדם, מחליפים ללא הפסק תאים ישנים בחדשים. מעבירים מידע חדש, אוספים מידע ישן. מעבירים מוצרי צריכה חדשים ואוספים מוצרי צריכה ישנים. מעבירים סתירות חדשות ואוספים סתירות ישנות. הגוף מהבהב בקצב הדופק שלו, מתחמם ומתפתל. כמעט חצות עכשיו, ולמרות ששעת השיא חלפה, חילוף החומרים משמר החיים ממשיך לפעול במלוא אונו. הגניחות שמשמיעה העיר מתנגנות בקול נמוך. גניחות מונוטוניות שאינן משתנות, אבל מרמזות לבאות.

מבטנו בוחר פינה מוארת במיוחד ומתמקד בה. אנחנו מתחילים לרדת בשקט לכיוון הנקודה הזו. ים של אורות ניאון צבעוניים. זה אזור שניתן לכנותו מרכז בילויים. המסכים הדיגיטליים הענקיים שתלויים על הבניינים משתתקים כשמגיע אמצע הלילה, אבל הרמקולים בכניסה לבתי העסק עדיין משמיעים ללא לאות קולות בס מוגזמים של מוזיקת היפ?הו?פ. מרכז משחקים גדול רוחש בני נוער. קולות אלקטרוניים רועשים. קבוצה של סטודנטים נראית כאילו היא חוזרת ממסיבת שתייה. נערות בגיל העשרה ששערן צבוע לבלונד זוהר ורגליהן המוצקות מגיחות מתחת לחצאיות המיני. הסאל?רימ?ן אצים רצים כדי לתפוס את הרכבת האחרונה, חוצים את הצומת ההומה. למרות שכבר כל כך מאוחר, בכניסה למועדוני הק?ריו?קי ממשיכים העובדים להזמין בקולי קולות את העוברים והשבים להיכנס פנימה. ו?אן שחור מעוטר בקישוטים נוצצים נוסע לאיטו במורד הרחוב, וחלונותיו הכהים כאילו בוחנים את הרחוב בעין ביקורתית. ניתן לחשוב שמדובר ביצור בעל עור ואיכויות יוצאות דופן החי בעומק הים. שני שוטרים צעירים מסיירים ברחוב כשעל פניהם ארשת מתוחה, אבל אף אחד לא שם לב אליהם. בשעה הזו העיר פועלת על פי חוקים משל עצמה. סוף הסתיו. לא נושבת רוח, אבל האוויר קר. עוד רגע קט יתחלף התאריך.

אנחנו נכנסים ל'ד?ניס'.

זו מסעדה סתמית אבל מוארת במידה מספקת, עיצוב הפ??נים וכלי האוכל חסרי ייחוד, מומחים להנדסת ניהול חישבו את תוכנית הקומה עד הפרט האחרון, מוזיקת רקע בלתי מזיקה מתנגנת בשקט, העובדים אומנו לעבוד בהקפדה על פי הספר: "ברוכים הבאים לדניס". כל דבר במסעדה בנוי מחלקים בני החלפה, אנונימיים. המסעדה מלאה כמעט עד אפס מקום.

אחרי שהעפנו מבט בתוך המסעדה נעצרות עינינו על נערה שיושבת סמוך לחלון. למה דווקא עליה? למה לא על מישהו אחר? אין לדעת. אבל הנערה הזו תופסת את עינינו משום מה, לגמרי בטבעיות. היא יושבת ליד שולחן לארבעה וקוראת ספר. היא לובשת סווצ'ר אפור עם ברדס ומכנסי ג'ינס ונועלת סניקרס צהובות דהויות שנראות כאילו כובסו המון פעמים. על גב הכיסא שלידה תלוי מעיל ספורטיבי בסגנון של מכללות אמריקאיות. גם המעיל לא נראה ממש חדש. הבחורה נראית בערך בגילם של תלמידי שנה ראשונה באוניברסיטה. היא כבר לא תלמידת תיכון, ובכל זאת יש בה משהו תיכוניסטי. שערה שחור, קצר וחלק. כמעט שאינה מאופרת ואינה עונדת שום תכשיט. פניה קטנות ורזות. משקפיה בעלי מסגרת שחורה. מדי פעם נחרש קמט של רצינות בין גבותיה.

היא קוראת בלהט. כמעט שאינה מסירה את עיניה מהספר. זה ספר עבה בכריכה קשה. הוא כרוך בנייר העטיפה של חנות הספרים שבה נקנה, לכן אי אפשר לדעת את שמו. כשרואים את הבעת פניה הרצינית בזמן שהיא קוראת, ניתן להבין שוודאי מדובר בספר מורכב ומסובך להבנה. היא אינה קוראת בזריזות, נדמה שהיא לועסת בקפידה כל שורה ושורה.

על השולחן ניצבים ספל קפה ומאפרה. ליד המאפרה כובע בייסבול כחול. על הכובע האות B של ה'בוסטון ר?ד סו?קס.' ייתכן שהכובע קצת גדול לממדי ראשה. על המושב לצדה מונח תיק עשוי מעור חום. התיק נפוח ונראה כאילו נזרקו לתוכו כל מיני דברים במחי יד וללא מחשבה רבה. היא אוחזת בספל הקפה ומעלה אותו אל שפתיה בקצב אחיד, אבל לא נראה שהיא נהנית מהטעם. לנגד עיניה נמצא הקפה, והיא שותה אותו כממלאת את תפקידה. היא תוחבת סיגריה בין שפתיה כאילו נזכרה בכך, ומדליקה אותה במצית פלסטיק. היא עוצמת מעט את עיניה, נושפת בקלילות עשן לחלל החדר ומניחה את הסיגריה במאפרה. אחר כך, כמנסה להרגיע כאב ראש ממשמש ובא, היא מעסה את רקותיה בקצות אצבעותיה.

הנעימה שמתנגנת בקול נמוך בחלל המסעדה היא Go away little girl של פ??רסי פ?יית ותזמורתו. ברור שאף אחד לא מקשיב לה. כל מיני אנשים אוכלים או שותים קפה ב'דניס' באמצע הלילה, אבל היא הבחורה היחידה שנמצאת כאן בגפה. מדי פעם היא מרימה את ראשה מהספר, מסתכלת בשעונה. ניכר שהזמן לא מתקדם כפי שהיתה רוצה. לא נראה שהיא מחכה למישהו. היא לא מסתכלת סביב, היא אפילו לא מפנה את מבטה לכיוון הכניסה. היא פשוט קוראת ספר לבדה, מדי פעם מדליקה סיגריה, מרוקנת מוכנית את כוס הקפה אל פיה, ומצפה שהזמן יחלוף קצת יותר מהר. אבל אין צורך להזכיר שעד שיגיע השחר יש עוד הרבה זמן.
היא מפסיקה לקרוא ומסתכלת מבעד לחלון. החלון נמצא בקומה השנייה ואפשר להביט דרכו מטה על הרחוב ההומה. למרות השעה המאוחרת הרחוב עדיין מואר למדי ואנשים רבים באים והולכים. אנשים שיש להם לאן ללכת, אנשים שאין להם לאן ללכת. אנשים בעלי מטרה, אנשים חסרי מטרה. אנשים שמנסים לעצור את זמן, אנשים שמנסים להאיץ בזמן. אחרי שהיא נועצת מבט ארוך בנוף המבלבל של הרחוב היא מסדירה את נשימתה ומחזירה את עיניה לעמוד בספר. היא שולחת את ידה אל ספל הקפה. סיגריה שכמעט לא עו?שנה הפכה בתוך המאפרה לרצועת אפר המשמרת באופן מושלם את צורתה המקורית.

דלת הכניסה האוטומטית נפתחת ונכנס גבר צעיר, דקיק וגבוה. הוא לובש מעיל קצר עשוי מעור שחור, מכנסיים מקומטים מאוד בצבע ירוק?זית ונעלי עבודה גבוהות. שערו ארוך יחסית ופה ושם יש בו קשרים. מן הסתם לא הזדמן לו לחפוף את שערו בימים האחרונים. אולי זה עתה זחל ויצא מתוך סבך שיחים עמוק, ואולי הוא מעדיף אותו כך. הוא רזה, אבל הרזון שלו מותיר רושם של תזונה לקויה יותר מאשר של אופנתיות. על כתפו תלוי נרתיק גדול ושחור של כלי נגינה; כלי נשיפה. חוץ מזה יש לו גם תיק צד מלוכלך. בתוך התיק תחובים דפי תווים וכל מיני חפצים אחרים. מעל לחיו הימנית יש צלקת קטנה שמושכת את העין. אולי נגרמה מחפץ חד שחרט בבשר. חוץ מזה אין בו שום דבר יוצא דופן. סתם בחור צעיר רגיל לגמרי. כזה שמעורר במביט בו הרגשה שראה כלב משוטט, כלב טוב מזג אבל לא חכם במיוחד.

המארחת ניגשת אליו ומובילה אותו לשולחן בעומק המסעדה. הוא חולף ליד שולחנה של הנערה השקועה בקריאה. ברגע שהגבר הצעיר עובר לידה הוא נעמד כאילו נזכר לפתע במשהו. הוא חוזר לאיטו כאילו גלגל לאחור סליל של סרט צילום ונעצר ליד שולחנה. הוא מטה את ראשו ומסתכל בעניין בפניה. נראה שהוא מפשפש בראשו כדי להיזכר. עובר זמן עד שהוא נזכר. הוא נראה מסוג הטיפוסים שכל דבר לוקח להם זמן.

הנערה שמה לב אליו. היא מרימה את פניה מהספר, מכווצת את עיניה ומסתכלת בגבר הצעיר שעומד לפניה. הוא גבוה, ונדמה שהיא מביטה הרחק למעלה. מבטם מצטלב. הגבר מצטחק ומחייך. החיוך נועד להראות לה שאין לו כוונות רעות.

הוא פונה אליה: "היי, תסלחי לי אם אני טועה, את לא האחות הקטנה של א?רי א??ס?אי?"
היא לא עונה. היא מביטה בפניו כאילו הביטה בשיח שגדל יתר על המידה בקצה הגינה.
"נפגשנו פעם...." ממשיך הגבר. "אני בטוח שקוראים לך יו?רי צ'אן. מזכיר את השם של אחותך חוץ מההברה הראשונה."
היא ממשיכה להביט בו בתשומת לב ומתקנת את דבריו בקצרה: "מ?רי."
הגבר זוקף את אצבעו לחלל. "זהו זה, מרי צ'אן. א?רי ומ?רי. הבדל של הברה אחת. את בטח לא זוכרת אותי."
מרי מטה קלות את ראשה. האם זה כן או לא? אי אפשר לדעת. היא מסירה את משקפיה ומניחה את ספל הקפה.
המלצרית חוזרת ושואלת, " אתם ביחד?"
"כן," הוא עונה.

המלצרית מניחה תפריט על השולחן. הוא מתיישב מול מרי ומניח את נרתיק כלי הנגינה על כיסא סמוך. לפתע הוא נזכר במשהו ושואל את מרי, "אכפת לך אם אשב פה קצת? אני אסתלק מיד אחרי שאגמור לאכול. אבל... אולי את בכלל מחכה למישהו?"
מרי מעווה מעט את פניה: "אם אתה כבר מעלה את זה, לא מקובל לשאול קודם, לפני שמתיישבים?"
הוא חושב על מה שהיא אמרה לו. "את מחכה למישהו?"
"זה לא קשור בכלל," אומרת מרי.
"זאת אומרת, זה עניין של נימוס?"
"בדיוק."
הוא מהנהן. "את צודקת. הייתי צריך לשאול אם אני יכול לשבת אתך לפני שהתיישבתי. אני מתנצל. אבל המסעדה מלאה ואני לא אפריע לך הרבה זמן. בסדר?"
מרי מושכת קלות בכתפיה, בבחינת תעשה מה שאתה רוצה. הגבר פותח את התפריט ומביט בו.
"כבר אכלת?"
"אני לא רעבה."

הגבר סוקר את התפריט בפנים חמורות, סוגר אותו בחבטה ומניח אותו על השולחן. "אני לא צריך באמת להסתכל בתפריט. אני רק מעמיד פנים שאני מסתכל בו."
מרי לא אומרת דבר.
"אי אפשר לאכול פה כלום חוץ מאשר סלט עוף. אני יודע מראש שזה מה שאני אזמין. הסיבה היחידה לאכול ב'דניס' היא סלט העוף שלהם, ואני דווקא ניסיתי את רוב המאכלים בתפריט. אכלת פה פעם סלט עוף?"
מרי מנענעת את ראשה.
"הוא לא רע. סלט עוף וטוסט. זה כל מה שאני אוכל ב'דניס'."
"אז למה אתה טורח להסתכל בתפריט?"
הוא מושך באצבעותיו את הקמטים בזוויות עיניו. "את יודעת מה, לא חשבתי על זה. אבל לא נראה לך שיהיה ממש מדכא אם אכנס ל'דניס' ואזמין סלט עוף בלי להעיף מבט בתפריט? וחוץ מזה, זה ייראה כאילו אני בא לכאן בקביעות רק בגלל שאני מצפה בכיליון עיניים לאכול סלט עוף. אז מה שאני עושה זה ככה: קודם כול אני פותח את התפריט ומעמיד פנים כאילו אני שוקל מה להזמין, ואז אני מזמין סלט עוף."　

כשהמלצרית מגיעה עם המים, הבחור מזמין סלט עוף וטוסט. "אני מבקש שהטוסט יהיה ממש פריך," הוא מדגיש. "כמעט שרוף." אחר כך הוא מוסיף להזמנתו קפה שיוגש אחרי האוכל. המלצרית מקלידה את ההזמנה במכשיר שבידה ומוודאת שרשמה הכול נכון.
"חוץ מזה, אני חושב שיש פה צורך בתוספת של קפה," הוא אומר ומצביע על הספל של מרי.

"קיבלתי את ההזמנה, מיד אביא קפה חם."
הוא עוקב אחרי המלצרית המתרחקת.
"את לא אוהבת עוף?" הוא שואל.
"זה לא העניין," אומרת מרי. " אני פשוט משתדלת לא לאכול בחוץ עוף."
"למה?"
"עופות שמגישים במסעדות רשת מטופלים לעתים קרובות בכל מיני תרופות שאין בהן צורך. הורמונים וכל מיני דברים כאלה... התרנגולות סגורות בתוך כלובים צרים וחשוכים, מזריקים להן המון זריקות, מאכילים אותן במזון מלא כימיקלים, ואז מעלים אותן על מסוע, מולקים להן את הראש 'פ??אק, פ??אק' במכונה ומורטים להן את הנוצות במכונה הבאה."
"וואו!" הוא אומר ומחייך. כשהוא מחייך מעמיקים הקמטים ליד עיניו. "סלט עוף בסגנון ג'ורג' אורוול."
מרי מכווצת את עיניה ומביטה בפניו. האם הוא צוחק עליה? היא לא מצליחה להחליט.
"ובכל זאת, סלט העוף שלהם לא רע. באמת!" הוא אומר. אחר כך, כאילו נזכר במשהו, הוא פושט את מעיל העור, מקפל אותו ומניח אותו על הכיסא לידו. הוא משפשף את ידיו מעל השולחן. מתחת למעיל הוא לובש סוודר מחוספס בצבע כחול עם צווארון עגול. חוטי הצמר שהסוודר עשוי מהם מסובכים פה ושם בקשרים, כמו שערותיו. די ברור שהוא מסוג הטיפוסים שלא מייחסים חשיבות רבה למראה שלהם.
"בפעם האחרונה נפגשנו בברכת השחייה של מלון בשינאגאו?וה בקיץ לפני שנתיים. את זוכרת?"
" במעורפל."
"חבר שלי היה שם, אחותך הגדולה היתה שם, את היית שם ואני הייתי שם. רק ארבעתנו. שלושתנו התחלנו בדיוק ללמוד באוניברסיטה, ואת היית בטח תלמידת כיתה י"א. אני צודק?"
מרי מהנהנת באדישות.
"באותה תקופה חבר שלי יצא עם אחותך פחות או יותר. הוא הביא אותי למלון למין ד?ב?ל ד?ייט. הוא השיג ארבעה כרטיסי הזמנה לברכה של המלון, ואחותך הביאה אותך. אבל את לא פתחת את הפה. היית כל הזמן בתוך הברכה ושחית כמו דולפין צעיר. אחר כך הלכנו לחדר התה של המלון ואכלנו גלידה. את הזמנת אפרסק מ?לב??ה."
מרי מעווה את פניה. "למה אתה זוכר את כל פרטי הפרטים האלה?"
"אף פעם לא יצאתי עם ילדה שהזמינה אפרסק מלבה, וחוץ מזה היית מתוקה."
היא מביטה בו בחוסר עניין: "זה שקר. הרי לא הסתכלת על שום דבר אחר חוץ מאשר על אחותי."
"באמת?"
מרי לא עונה לו.
"אולי באמת זה מה שהיה," הוא מודה. "משום מה זכור לי שזה בגלל שהביקיני שלה היה ממש קטן."
מרי מכניסה סיגריה לפיה ומדליקה אותה במצית.
"תגידי," הוא אומר, "אני לא מנסה להגן על 'דניס', אבל נראה לי שהרבה יותר גרוע לעשן חפיסת סיגריות מאשר לאכול סלט עוף שאולי יש אתו איזו בעיה. את לא חושבת?"
מרי מתעלמת מהשאלה.
"מישהי אחרת היתה אמורה לצאת אתכם וברגע האחרון היא לא יכלה להגיע, אז אחותי הכריחה אותי לבוא אתה בשביל לשמור על שוויון: שני בחורים, שתי בחורות," היא אומרת.
"אז בגלל זה היה לך מצב רוח לא משהו?"
"אני דווקא זוכרת אותך."
"באמת?"
מרי מצביעה על לחיה הימנית.
הגבר נוגע בלחיו. "אה... זה. כשהייתי ילד נסעתי במהירות על האופניים ולא הצלחתי לקחת טוב את הסיבוב בעלייה. אם הייתי מחליק עוד שני סנטימטרים הייתי מאבד את עין ימין. גם התנוך שלי מעוות. רוצה לראות?"
מרי מקמטת את מצחה ונדה בראשה.

המלצרית מביאה לשולחן סלט עוף וטוסט, מוזגת קפה חם לספל של מרי ומוודאת שהביאה את כל מה שהוזמן. הבחור לוקח את המזלג והסכין ומתחיל לאכול את סלט העוף במיומנות. אחר כך הוא מרים את הטוסט, בוחן אותו מקרוב ומכווץ את גבותיו.
"כמה שאני מתחנן שיכינו לי טוסט פריך, אף פעם עוד לא הכינו לי טוסט כמו שאני מבקש. אני לא מבין את זה. אם חושבים על החריצות של היפנים... על תרבות ההיי טק... על מדיניות השירות של רשת המסעדות 'דניס', אין שום סיבה להניח שלהכין טוסט כמו שצריך תהיה משימה כל כך קשה. אני לא צודק? אז למה הם לא מצליחים? איזה ערך יש לציוויליזציה שלא מסוגלת להכין טוסט אחד לפי הזמנה?"

מרי לא מגיבה לדבריו. "אבל אחותך באמת היתה יפיפייה," הוא אומר כאילו לעצמו.
מרי מרימה את מבטה. "למה אתה אומר את זה בזמן עבר?"
"מה זאת אומרת למה?... סתם בגלל שאנחנו מדברים על משהו שקרה מזמן, אז השתמשתי בזמן עבר, זה הכול. אין לי שום כוונה להגיד שעכשיו היא לא יפה או משהו כזה."
"אני חושבת שהיא עדיין יפה."
"אני שמח לשמוע. אבל למען האמת, אני לא ממש מכיר את ארי אסאי. היינו באותה כיתה במשך שנה אחת בבית ספר תיכון, אבל לא החלפנו מילה. או אולי, מדויק יותר לומר שאפילו אם דיברתי א?תה, לא זכיתי לתשובה."
"אבל יש לך עדיין עניין בה, נכון?"
הגבר עוצר את המזלג והסכין באמצע הדרך וחושב לרגע. "אני לא יודע אם יש לי עניין בה, אולי סקרנות אינטלקטואלית."
"סקרנות אינטלקטואלית?"
"אני סקרן לדעת איך מרגישים כשיוצאים עם מישהי מדהימה כמו ארי אסאי. משהו כזה. אין מה לעשות, היא ממש כמו נערת שער."
"זאת סקרנות אינטלקטואלית?"
"משהו כזה..."
"אבל החבר שלך הוא זה שיצא עם ארי. אתה היית רק גלגל חמישי, לא?"
הוא מהנהן בפה מלא אוכל. הוא ממשיך ללעוס באריכות בלי להתבלבל.
"איך שלא נסתכל על זה, אני טיפוס פחות מתבלט. אורות הזרקורים לא מתאימים לי. יותר מתאים לי להיות התוספת. סלט קו?לסלו?, או צ'יפס, או אחד החברים בלהקת Wham!."
"אז בגלל זה הדביקו אותך אלי."
"אבל בכל זאת, את היית מאוד מתוקה."
"תגיד, אתה מין טיפוס כזה שאוהב להשתמש בזמן עבר?"
הוא צוחק. "לא, בכלל לא, אני פשוט מספר בכנות מה הרגשתי אז מנקודת המבט של עכשיו. היית ממש מתוקה. באמת. למרות שכמעט שלא הואלת לדבר אתי."
הוא מניח את המזלג והסכין על הצלחת, שותה מים מהכוס. מנגב את שפתיו במפית נייר.
"בזמן ששחית בברכה שאלתי את ארי: למה את חושבת שאחותך הקטנה לא מדברת אתי? יש אתי איזו בעיה?"
"מה היא אמרה?"
"היא אמרה שבדרך כלל את לא מדברת עם אנשים שאת לא מכירה. שאת קצת משונה... שלמרות שאת יפנית, את מדברת יותר סינית מאשר יפנית. אז שלא אדאג. ושלא, היא לא חושבת שיש אתי איזו בעיה מיוחדת."
מרי שותקת, היא מכבה את הסיגריה במאפרה.
"לא היתה אתי שום בעיה מיוחדת, נכון?"
מרי חושבת לרגע. "אני לא זוכרת בפרטי פרטים, אבל נראה לי שלא היתה אתך שום בעיה."
"אני שמח, כי לקחתי את זה ללב. ברור שיש לי כמה בעיות... אבל הבעיות האלה נמצאות עמוק בתוכי ולכן הדאיג אותי שאפשר להבחין בהן בקלות כזאת, במיוחד בברכה בחופשת הקיץ..."
מרי שוב מתבוננת עליו כאילו בשביל לוודא משהו. "אני לא חושבת שהבעיות שבתוכך נראו לעין."
"נרגעתי."
"אבל אני לא מצליחה להיזכר בשם שלך," אומרת מרי.
"השם שלי?"
"אהה."

הוא מנענע את ראשו. "לא אכפת לי ששכחת. זה שם סתמי לגמרי. לפעמים מתחשק גם לי לשכוח אותו. אבל אי אפשר לשכוח בקלות כזאת את השם של עצמך."
לפתע, כאילו הוא מחפש משהו שאבד לו, הוא מעיף מבט דרך חלון. אחר כך הוא שוב מביט על מרי.
"יש משהו שאז נראה לי משונה מאוד: למה אחותך לא נכנסה למים אפילו פעם אחת? זה היה יום חם והיינו בברכה ממש מפוארת."
מרי מעווה את פניה בהבעה שאומרת 'גם את זה אתה לא מבין?'
"בגלל שהיא שונאת שהאיפור יורד לה, זה לא ברור? וחוץ מזה, הרי בבגד ים כמו שהיא לבשה באותו יום אי אפשר באמת לשחות."
"אה..." הוא אומר. "אתן אחיות, ולמרות זאת אתן כל כך שונות..."
"כל אחת והחיים שלה."

הגבר חושב זמן מה על מה שהיא אמרה, ואחר כך מתחיל לדבר.
"איך זה שבסופו של דבר כולנו פונים לכיוונים נפרדים? זאת אומרת, למשל במקרה שלכן, נולדתן לאותם הורים, גדלתן באותו בית, שתיכן בנות, אז איך זה שאתן כל כך שונות? באיזו נקודה כל אחת מכן פנתה לדרכה? אחת לובשת ביקיני בגודל של סיכה ומכשפת את כולם בברכה, והאחרת לובשת בגד ים של ילדה טובה ושוחה כמו דולפין..."

מרי מביטה בפניו. "אתה מצפה שאני אסביר לך את זה עכשיו? פה? מין הסבר שלא עולה על עשרה משפטים? בזמן שאתה אוכל את סלט העוף שלך?"

הוא מנענע את ראשו. "לא, זה לא זה, אני פשוט סקרן, רק אמרתי את מה שעלה לי בראש. את לא צריכה לענות. אני סתם תוהה."
הוא חוזר אל סלט העוף שלו, אבל נמלך בדעתו וממשיך לדבר.

"אין לי אחים, אז פשוט רציתי לדעת עד מתי אחים דומים זה לזה ומאיזה רגע הם נעשים שונים."

מרי שותקת. הגבר הצעיר מחזיק את המזלג והסכין, ובמבט מהורהר בוהה לרגע בחלל שמעל השולחן.

הוא אומר, "קראתי סיפור על שלושה אחים שנסחפו לאחד האיים בהוואי. זה סיפור מהמיתולוגיה. ממש עתיק. קראתי אותו כשהייתי ילד ולכן אני לא זוכר אותו במדויק. אבל זה בערך ככה: שלושה אחים צעירים יוצאים לדוג בשעת סערה ונסחפים בים, עד שהם מגיעים לאי בלתי מיושב. זה אי יפה, צומחים בו עצי קוקוס עמוסים בפירות. באמצע האי עומד הר גבוה מאוד. באותו לילה אלוהים מתגלה לשלושת האחים בחלום ואומר להם: קצת הלאה, לאורך החוף, תמצאו שלושה סלעים עגולים וגדולים. כל אחד מכם צריך לגלגל את אחד הסלעים וללכת לאן שהוא רוצה, ושם לקבוע את ביתו. ככל שתגיעו גבוה יותר, תוכלו לראות את העולם רחוק יותר. מותר לכם ללכת עד איפה שאתם רוצים."

הגבר שותה מים ונח לרגע. מרי עוטה ארשת אדישה, אבל היא מקשיבה לסיפור.
"עד עכשיו את אתי?"
היא מהנהנת קלות.
"רוצה לשמוע את ההמשך? אם הסיפור לא מעניין אותך, אני אפסיק."
"כל עוד הסיפור לא ארוך מדי."
"הוא לא מאוד ארוך. בעצם, זה סיפור די פשוט."
הוא לוגם עוד לגימה וממשיך את הסיפור.
"כפי שאמר אלוהים, שלושת האחים מצאו שלושה סלעים גדולים על החוף, וכפי שהצטוו התחילו לגלגל אותם. אלה היו סלעים ענקיים וכבדים מאוד, והיה קשה מאוד לגלגל אותם. הם היו צריכים להתאמץ כדי לדחוף אותם למעלה. כעבור זמן מה אמר האח הצעיר, 'א?ח?י, המקום הזה מספיק טוב בשבילי. החוף קרוב ואפשר לדוג דגים. מתאים לי לחיות פה. לא אכפת לי גם אם לא אוכל לראות למרחקים.' שני אחיו הגדולים המשיכו הלאה, אבל כשהגיעו לאמצע הדרך אל ראש ההר אמר האח השני: 'אח?י, עד פה מספיק לי. גדלים כאן המון פירות ומתאים לי לחיות פה. לא אכפת לי גם אם לא אוכל לראות למרחקים.' האח הבכור המשיך לטפס במעלה ההר. הדרך נעשתה בהדרגה צרה ותלולה מאוד, אבל הוא לא ויתר. היה לו כוח התמדה והוא ידע להתמודד עם קשיים. הוא רצה לראות את העולם כמיטב יכולתו, רחוק ככל שיוכל להגיע, והוא המשיך לדחוף את הסלע בכל כוחותיו. הוא טיפס כמה חודשים, כמעט בלי לשתות ובלי לאכול, ואיכשהו הצליח לדחוף את הסלע עד לפסגת ההר. שם עצר והביט על העולם. עכשיו הוא היה יכול לראות את העולם רחוק יותר מכל אחד אחר. כאן הוא קבע את ביתו, במקום שבו לא צומח עשב ואין ציפורים. כדי להרוות את צימאונו הוא ליקק קרח וכפור, וכדי להשביע את רעבונו הוא ליחך טחב. אבל הוא לא הצטער, כי עכשיו הוא היה יכול לראות את כל העולם כולו... וכך, עד עצם היום הזה, סלע עגול גדול מזדקר בראש ההר על האי הזה בהוואי. זה הסיפור."

שתיקה.

מרי שואלת."יש לסיפור הזה מוסר השכל?"
"יש לו כנראה שניים. הראשון," הוא אומר וזוקר אצבע, "כל האנשים שונים זה מזה. אפילו אם הם אחים. והשני", הוא זוקר אצבע נוספת, "אם יש משהו שאתה רוצה לדעת, תצטרך לשלם עליו."
"לדעתי, החיים ששני האחים הצעירים בחרו יותר סבירים," אומרת מרי.
" נכון," הוא מסכים. "אף אחד לא היה רוצה להגיע עד הוואי ולחיות מליקוק כפור וליחוך טחב. זה בטוח. אבל האח הבכור רצה לראות מהעולם כמה שיותר, והוא לא הצליח לדכא את הסקרנות שלו. לכן המחיר שהוא נאלץ לשלם היה כל כך גדול."
"סקרנות אינטלקטואלית."
"ממש כך."
מרי ממשיכה לחשוב על זה. היא מניחה את ידה על הספר העבה.
"אפילו אם אשאל אותך בנימוס איזה ספר את קוראת, את בטח לא תעני לי, נכון?" הוא אומר.
"כנראה."
"הוא נראה נורא כבד."
מרי שותקת.
"רוב הבנות בדרך כלל לא מסתובבות עם ספר בגודל כזה בתיק."
מרי ממשיכה לשתוק.
הוא מוותר וממשיך לאכול.

הפעם, בלי לומר דבר, הוא מתרכז בסלט העוף ואוכל אותו עד תום. הוא לועס לאט ושותה הרבה מים. הוא מבקש מהמלצרית כמה פעמים שתמלא את הכוס שלו. הוא אוכל את פיסת הטוסט האחרונה.

"נדמה לי שהבית שלך בכיוון ה?יו?שי, נכון?" הוא אומר. הצלחת שממנה אכל כבר פונתה.
מרי מהנהנת.
"כבר לא תספיקי לרכבת האחרונה. אם את חוזרת במונית אז אין בעיה, אבל עד הבוקר אין רכבות."
"אני יודעת," אומרת מרי.
"אם ככה, אז הכול בסדר."
"אני לא יודעת איפה אתה גר, אבל אם אני לא טועה, גם אתה כבר לא תספיק לרכבת האחרונה."
"קו?א?נ?ג'י. אבל אני גר לבד, ובכל מקרה אנחנו עומדים להתאמן עד הבוקר. במקרה הכי גרוע לחברים שלי יש מכונית."
הוא מתופף קלות על נרתיק כלי הנגינה שלידו, כאילו טפח על ראשו של כלב אהוב.
"אני מתאמן עם להקה במרתף של בניין כאן בסביבה," הוא אומר. "איזה רעש שלא נעשה, אף אחד לא מתלונן. החימום לא כל כך עובד, אז בעונה הזו כבר קר שם מאוד. אבל נותנים לנו להשתמש במקום בחינם, אז אנחנו לא יכולים לבקש יותר מדי."
מרי מביטה על נרתיק כלי הנגינה. "זה טרומבון?"
"כן!.. אז את מבינה בזה!" הוא מציין קצת בפליאה.
"אני יודעת איך נראה טרומבון."
"כן, אבל תדעי לך שיש די הרבה בנות שלא יודעות שקיים כלי נגינה שקוראים לו טרומבון. טוב, אפשר להבין. מיק ג'אג?ר וא?ריק קלפ?טו?ן לא הפכו לכוכבים בגלל שידעו לנגן בטרומבון. קרה פעם שג'ימי ה?נדריקס או פ?יט טאו?נס?נד ריסקו טרומבון על הבמה? לא ממש. תמיד שוברים גיטרות חשמליות. אם מישהו ירסק טרומבון על הבמה הוא יעשה מעצמו צחוק."
"אז למה בחרת לנגן דווקא בטרומבון?"
הוא מוסיף שמנת לקפה שלו ולוגם ממנו מעט.
"כשהייתי בחטיבת הביניים קניתי במקרה תקליט ג'ז בשם Bluesette בחנות של תקליטים משומשים. תקליט ויניל ישן נושן. מעניין למה קניתי דווקא את התקליט הזה... אני לא מצליח להיזכר. עד אז בכלל לא שמעתי ג'ז. בכל אופן, הנעימה הראשונה בצד הראשון היתה Five spots after dark, והיא היתה מעולה. ק?רטיס פו?ל?ר ניגן בטרומבון. בפעם הראשון ששמעתי את הביצוע הרגשתי שאני מרחף. זהו זה, חשבתי לעצמי, זה יהיה הכלי שלי. אני והטרומבון: פגישה גורלית."

הגבר מהמהם את שמונה התיבות הראשונות של Five spots after dark.
"היי, אני מכירה את זה," אומרת מרי.
הוא נראה מבולבל.
"את מכירה את זה?"
מרי מהמהמת את שמונה התיבות הבאות.
"מאיפה את מכירה את זה?" הוא שואל.
"מה יש, אסור לי להכיר?"
הגבר מניח את כוס הקפה ומנענע קלות את ראשו. "זה לא בגלל שאסור לך.... אבל פשוט קשה לי להאמין... יש בימינו בחורה שמכירה את Five spots after dark. וואו... טוב, בכל אופן, קרטיס פולר סחף אותי לגמרי. זו הסיבה שבגללה התחלתי לנגן בטרומבון. לוויתי כסף מהורי, השגתי טרומבון משומש והצטרפתי למועדון כלי הנשיפה של בית הספר. בתיכון התחלתי להצטרף לכל מיני להקות. בהתחלה נתתי גיבוי ללהקת רוק. להקת רוק שדומה קצת ללהקה ההיא מפעם, Tower of power. את מכירה את Tower of power?"

מרי מנענעת את ראשה.
"טוב, זה לא חשוב. זה מה שעשיתי פעם. היום אני מעדיף ג'ז נקי ופשוט. האוניברסיטה שאני לומד בה היא לא משהו, אבל יש לנו להקה לא רעה."
המלצרית מגיעה כדי למזוג מים בכוסו. הוא מסמן לה שאין צורך. הוא מציץ בשעונו. "אני כבר חייב ללכת."
מרי לא אומרת דבר. פניה מביעות 'הרי אף אחד לא עוצר אותך'.
"בכל מקרה, כולם מגיעים באיחור," הוא אומר.
מרי לא מגיבה גם על זה.
"היי, תמסרי דרישת שלום לאחותך ממני."
"תגיד... לא עדיף שתתקשר אליה בעצמך? אתה בטח יודע את מספר הטלפון שלנו. ובכלל, גם אם אמסור לה דרישת שלום ממך, הרי אני ממילא לא יודעת איך קוראים לך."
הוא חושב לרגע. "אבל נניח שאתקשר אליכם וארי תענה לטלפון, על מה אוכל לדבר א?תה?"
"על פגישת מחזור של התיכון או משהו כזה, אני לא יודעת. בטח תצליח לחשוב על משהו."
"אני לא כל כך טוב בדיבורים. אף פעם לא הייתי טוב בדיבורים."
"אתי אתה דווקא מדבר המון."
"אתך אני יכול לדבר משום מה."
"אתי אתה יכול לדבר משום מה," חוזרת מרי על דבריו, "אבל אם תעמוד מול אחותי לא תוכל לדבר."
"כנראה."
"בגלל עודף סקרנות אינטלקטואלית?"
ארשת פניו המעורפלת אומרת 'באמת למה?' הוא רוצה לומר משהו, אבל מתחרט ועוצר. הוא נושם נשימה עמוקה. הוא לוקח את החשבון שעל השולחן, מחשב את הסכום בראשו.
"אני אשאיר את החלק שלי. תוכלי לשלם עבורי כשאת הולכת?"
מרי מהנהנת.

הגבר מביט בה ובספרה. הוא קצת מהסס ואחר כך אומר, "תשמעי, את בטח לא זקוקה לעזרה שלי... אבל אולי קרה לך משהו? אולי משהו לא הולך עם חבר שלך? אולי רבת עם המשפחה שלך? זאת אומרת, אני אומר את זה רק בגלל שאת נשארת לבד בעיר עד הבוקר."
מרי מרכיבה את משקפיה ונועצת בו מבט ממושך. השתיקה ביניהם מתוחה ומקפיאה. הגבר מרים את ידיו כשכפותיו פונות לעברה, כאילו אמר 'מצטער שדיברתי יותר מדי'.
"בטח אבוא לכאן שוב בערך בחמש בבוקר בשביל לאכול משהו קטן," הוא אומר. "אני אהיה רעב. אני אשמח לפגוש אותך שוב."
"למה?"
"שאלה טובה... באמת למה?"
"כי אתה דואג?"
"גם."
"כי אתה רוצה שאמסור דרישת שלום לאחותי?"
"אולי גם זה."
"אחותי בטח לא יודעת מה ההבדל בין טרומבון וטוסטר אובן, אבל במבט אחד היא יכולה להבחין בין גו?צ'י ופ??ר?ד?ה."
"כל אחד ושדה הקרב שלו," הוא צוחק.
הוא מוציא מכיס מעילו פנקס וכותב בו משהו. הוא תולש את העמוד ונותן לה אותו.
"זה המספר של הנייד שלי. תרימי טלפון אם משהו יקרה. תגידי... יש לך טלפון נייד?"
מרי מנענעת את ראשה.
"ככה חשבתי," הוא אומר בדאגה. "מישהו לחש לי באוזן שהילדה הזאת לא מחבבת טלפונים סלולריים."
הגבר לוקח בידו את נרתיק הטרומבון ונעמד. הוא לובש את מעיל העור. על פניו עדיין נותר צלו של חיוך. "אז ב??יי."
מרי מהנהנת באדישות. היא לא מביטה בפתק שנתן לה ומניחה אותו ליד החשבון. היא מסדירה את נשימתה, מניחה את סנטרה על ידיה וחוזרת לקרוא. במסעדה מתנגן בשקט April fool של ב??ר?ט ב??כ?ר?ך??.