וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קוץ בתחת

14.6.2009 / 14:43

החדווה שבקריאת "אלגנטיות של קיפוד" התחלפה במהרה למלנכוליה שבקריאת "טבעות שבתאי". רומי מיקולינסקי עמוקה

"אולי זה פירוש הדבר לחיות: לאתר רגעים שמתים" ("אלגנטיות של קיפוד", 269)

מעטים הספרים שגורמים לי לרצות לקרוא אותם שוב כבר בעמודים הראשונים שלהם. "אלגנטיות של קיפוד" הוא ספר כזה. תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי מסמנת אינספור משפטים, ציטוטים, תובנות, מחשבות ופסקאות שבכוונתי להשתהות עליהם, כך שברור לי ש"קיפוד" הוא לא סתם אלגנטי, הוא מעדן אמיתי שגורם לי להשתוקק למתוח את זמן הקריאה כדי להישאר בין דפיו ובתוך עולמו.

העולם שברברי יצרה ב"קיפוד" ממוקם בבניין דירות בפריז בו מתגוררות השוערת רנה מישל "מכוערת ורפה בגוף ובנפש" (כהגדרתה) שמתאמצת בכל מאודה להסתיר את האינטילגנציה הגבוהה שלה ופאלומה ז'וס ילדה מחוננת "חשאית ושקופה... שופטת של האנושות" שמתכננת להתאבד בשל חוסר התכלית שבקיום האנושי. עולמן הפנימי של השתיים נחשף לקוראים בהדרגה דרך היומנים שהן כותבות – הספרות והכתיבה הופכים לגשר אל האנושות ואהבת האמנות היא המוצא היחיד מהמבוי הסתום של הבידוד והניכור בו חיות שתי המיזנטרופיות הללו. הקשרים הנארגים בעדינות בין הנושאים בהן דנות שתי המספרות, מקבלים ביטוי מוחשי יותר עם הגיעו של הדייר החדש לבניין – קיקורו אוזו שמתיידד עם השתיים, כל אחת בנפרד, ומחבר ביניהן.

המרקם העדין של הסנוביזם הבורגני והנימוס המרוחק (שמכסה על החטטנות והרכלנות של דיירי הבניין) נסדק כשהשתיים נפגשות. רנה ופאלומה חיות ביקומים מקבילים שמצטלבים בעולם הפיזי רק לעיתים נדירות, אך שתיהן ניחנו גם ביכולת התבוננות נדירה. שילוב התובנות שלהן לגבי תורת הזן והאסתטיקה היפנית בפילוסופיה המערבית מביאה לרוממות רוח – חוויה שסותרת את הדכאון העמוק והבוז התהומי שהשתיים חשות כלפי האנושות כולה: "ובכל זאת החיים נראים לנו לפעמים כמו קומדיית רפאים. כאילו נשלפנו מתוך חלום, פתאום אנחנו מתחלחלים לנוכח המאמץ העצום שתובעת תחזוקת הצרכים הבסיסיים שלנו ושואלים את עצמנו בתדהמה ומה עם האמנות?" (94)

ההיכרות עם שלושת הגיבורים מילא אותי בחדווה והנאה. כושר ההמצאה, הדמיון ויכולת הבריאה של מוריאל ברברי, התמקדותה בפרטים, ההומור המרושע ואהבתה לספרות, לאמנות, לקולנוע ולדמויות שבראה, יצרו יחדיו מופת של כתיבה נטולת יומרות. "קיפוד" מזמן לנו עומק נגיש, מפגש עם עושר שבא לידי ביטוי בשפע מסחרר ובדומה לספריו של מרסל פרוסט (שהשפעתו ניכרת בבירור), מערב ספרות גבוהה ופילוסופיה עם רכילות קטנונית.

ספר שואה

המלנכוליה היא הפחד מפני סופו הנחרץ של קיומנו" ("טבעות שבתאי" 34).

גילוי מסוג אחר זימנה לי הקריאה בתרגום העברי ל"טבעות שבתאי", הספר השלישי שתורגם לעברית מאת הסופר הגרמני וו. ג. זבאלד. גילוי יכול להתרחש גם כשקוראים בספר בפעם המאה ונדמה לי שיש סיכוי שקראתי את "טבעות שבתאי" איזה מאה פעמים. פרק שלם בדוקטורט שלי מוקדש לספר המדכא הזה שקראתי בכמה שפות והרצתי עליו בכמה מדינות – כך שהתרגום לעברית הוא חגיגה של ממש עבורי ועבור חובבי זבאלד נוספים שיכולים להתמסר לכתיבה המלנכולית שלו בשפת האם וליהנות ממפגש מחודש עם הרעיונות שעוטים כעת תלבושת עברית כשרה. שלא כמו ברברי, זבאלד סקפטי יותר כלפי האמנות, הקידמה והמודרניזם. עבורו ניתן לסכם את כל קורות האנושות כ"היסטוריה טבעית של הרס" (כשם אחד מספריו). הקריאה בספריו מייצרת תוגה איומה לצד אשמה על מחדלים וזוועות שנעשו בשם הנאורות. החורבן נמצא בכל מקום, העולם זרוע הרס ועדויות לאסונות ורוע. כל בני המין האנושי הם ניצולים מאסונות שכבר ארעו וכאלו שהם בלתי נמנעים, אך יתרחשו בעתיד. למרות אהבתו הגדולה לאמנות ולספרות ויכולתו לבודד ולזקק רגעים של יופי ועושר, למרות הצילומים שהוא משלב בספריו שמשווים להם אופי של אלבום תמונות נוסטלגי, ועל אף ניתוחי היצירות הכתובים בשפה יפהפיה - זבאלד מדכא עד עפר.

אם עבור ברברי היופי הוא משהו שקולטים אותו ברגע התרחשותו, אצל זבאלד אנחנו נידונים להיות תמיד במצב של "מאוחר מידי". האובדן והעיבוד בזיכרון מייצרים מודל אסתטי בו ההווה אפוף בערפילים, העבר רודף אותנו והעתיד הוא סיוט אליו אנחנו מתעוררים מחדש כל הזמן. אין דרך החוצה, אין מחילה. רבים נוטים להחשיב את ספריו של זבאלד כ"ספרי שואה" – זבאלד אכן עוסק בשואה שרודפת את ספריו ועולה רק מידי פעם (וברוב המקרים בעקיפין) - אך עבורו האנושות כולה היא סוג של שואה והאלימות שחוללו בני עמו הגרמנים היא ביטוי מזוויע אחד. השאר הם כיליון, אבל, התמכרות לאבל, מלנכוליה וגם צילומים – עדויות מטושטשות לימים עברו.

עבור זבאלד הזיכרון הוא "האופיום של הזמן שחלף" (32) והאנושות היא תיאטרון רפאים. ספריו מנסים לייצר עבורנו זמן שמתקיים מחוץ לרצף הזמן אך לא במנותק ממנו. הוא חותר תמיד לנקודת מבט אידיאלית, בלתי אפשרית ובלתי מושגת ומרבה לערב ציטוטים בספריו מכתביהם ויומניהם של סופרים והיסטוריונים (בורחס, קפקא, סטנדל, קונרד ועוד). העל-זמניות של ספריו אפופה בעלטה – "שמש החורף מבשרת את דעיכתו של המממשת ובאה של האור באפר, את הלילה הבא לרדת עלינו. שעה אחר שעה מיתוספת לחשבון", מצטט זבאלד את הפילוסוף בן המאה ה- 17 תומאס בראון. "אפילו הזמן עצמו מזדקן" (32).

"אלגנטיות של קיפוד", מוריאל ברברי, מצרפתית: שרון פרמינגר // כתר ספרים

"טבעות שבתאי", וו. ג. זבאלד, מגרמנית: טלי קונס // כתר ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully