השדים האדומים

"לא מטריח את עצמך להתלבש כראוי? זה בדרך כלל אומר שאתה לא תטריח את עצמך לכתוב מוזיקה כראוי" כתב סטיבן וולס בגארדיאן לפני מספר חודשים, בכתבה מבריקה שהסבירה איך ומדוע הג'ינס הורס את הרוקנ'רול. הרי סטייל ומוזיקה הולכים יד ביד, וג'ינס - למעט כשיושב על מספר קטן של אובר-מאגניבים כמו ג'וליאן קזבלנקס - הוא הפתרון הקל לאנשים שלא מצליחים לגבש זהות, לכאלו שחושבים שחוסר-סטייל הוא הסטייל הכי שווה בעולם, כאילו שאנשים באמת מסתכלים עליהם וחושבים "וואו, אילו נפשות חופשיות, לא אכפת להם איך הם נראים בכלל!".

בארץ המצב קשה עוד יותר ולוקח את חוסר הסגנון צעד אחד קדימה עם מוזיקאים לובשי קרוקס ודגמ"חים וגרוע מהם – רוב מוחלט של חובבי המוזיקה המקומיים שמעודדים את המחסור בפוזה; מה, אם מישהו יודע לעמוד על במה ולהחזיק את הסיגריה בפה בזווית הנכונה זה אומר שהוא מנסה להסתיר חוסר כשרון כלשהו? אנשים פה לקחו את הקונספט של אוטו מגניב שווה זין קטן רחוק מדי, ובגלל זה אין לי ספק שרבים מחובבי האינדי בישראל הולכים לשלול את דאטארוק רק בגלל שהם יודעים להתלבש, לתת שואו ולייצר הייפ. וזה באמת חבל, כי דאטארוק ואלבומם החדש "Red", הם הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאוזניים שלכם בחודשי הקיץ חסרי ההשראה הללו.

אז כן, "אדום". זו הכותרת והמסר של האלבום השני של דאטארוק. אדום אדום אדום. אדום, ולא במובן הפוליטי או החברתי, אלא במובן הצעקני, הפוזאיסטי - כמו הצבע של חליפות הטריינינג התואמות שפדריק סרואה וקטי מוסנס לובשים לכל מקום ואף מכריחים את חברי להקת ההופעות שלהם ללבוש. אדום זה הדבר הראשון ששמים אליו לב כשרואים את דאטארוק וככה הבחורים הנורווגים האלו רוצים שתתייחסו אליהם. הם יודעים שמי שיימשך לפוזה, גם מספיק פיקח בכדי להבין כמה שהם גדולים, ושכל מי שיתרחק בגללה, גם ככה לא יבין את הסלט הפוסט-מודרני וחוצה התקופות שהם יצרו כאן.

ו-"Red" באמת מדלג בין תקופות כאילו כלום. דאטארוק היא להקה עכשווית עם מודעות, יכולות אינטרנטיות (ראו את הקטע הפותח והחלש ביותר באלבום, "The Blog") והסאונד הכי עדכני שיכול להיות. אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי בכלל חושב שמדובר בהרכב שממש אוהב את ג'יימס מרפי ואת הטינאייג'רס ומנסה לאחד את שניהם ליצירה מוצלחת אחת.

אך הרקע של דאטארוק עמוק בהרבה - כפי שסרואה עצמו הסביר, "Red" נוצר מחקר התרבות של שנות ה-70 ותחילת השמונים: מהאמנות, המוזיקה, הקולנוע והתרבות הפופולרית של אותה התקופה. דאטארוק הלכו לקראפטוורק, אפריקה בומבטה, דיבו, הפי מאנדייז וטוקינג הדס, פירקו אותם לגורמים וניסו להביא את האווירה שלהם בשלמות, רק עם טוויסט עתידני, שאיכשהו מצליח להישמע הכי נון-שלנטי; השטותניקיות, ההערצה הרומנטית לעבר והרצון לעשות גוד טיים ולהישמע הכי מאגניבים בעולם, יושבים על דאטארוק פיקס. זה בכלל לא מורגש שהצמד הקליט את כל האלבום עם כלים שנוצרו לפני 1983 - יומרות ארטיסטיות מעיקות לא נשמעות בשום שנייה ואף אחד לא יאשים את דאטארוק ביהירות או בסנוביזם.

אפילו בחקיינות לא תצליחו להאשים אותם, כי דאטארוק הקדימו את כל המבקרים והדגישו כי "Red" כולו מורכב מגניבה אומנותית אחת גדולה. הם יודעים שהם נשמעים כמו כל ההשפעות שלהם, אבל זה לא מפריע להם לעמוד עם גב זקוף, ולהוכיח לנו שהערבוב של כל הגניבות הוא מה שעושה אותם כל כך מיוחדים. ההבדל בין דאטארוק למיליון להקות מוכות חקיינות, הוא שהם מכריזים על כך מראש, ובכך לא מרגישים מחויבים להיצמד לאותנטיות ההעתקה בלבד ומסוגלים לשפוך גם את כל הכשרון שלהם עצמם פנימה.

ככה יצא שללא שום בושה, "True Stories" המעולה הוא קטע דיסקו-Fאנק שכל מלותיו מורכבות משמות שירים של טוקינג הדס; "The Pretender" היה יכול להיות הקטע המוצלח ביותר בקריירה של דוראן דוראן; "Molly" הוא שיר אהבה מקסים למולי רינגוולד שאמור היה להיכתב בערך לפני 25 שנה; את "Give It Up" ו-"Back In The Seventies" היה בכיף אפשר למצוא על איזה אוסף המלצות של אמני DFA ולגמרי היינו מאמינים שמדובר באיזו נדירות אייטיזית שווה, שרק מישהו כמו ג'יימס מרפי יכול להציף בחזרה לתודעה; "Fear Of Death" הוא קטע ספוקן וורד עילאי עם פזמון שבכלל רוצה להיות יותר מוריסי ממוריסי ול-"Amarillion" יש אינפלציה אווירה קיורית (עם קולות רקע לא קשורים אך גאוניים של צ'ה-צ'ה-צ'יינג'ס).

אם נתעקש למצוא חסרונות ב-"Red", נצליח לעשות זאת רק בהשוואה לבכורה "Datarock Datarock", שכן למרות ש-"Red" ממש ניסה ללכת אל הכיוון של הסינגל החד פעמי "Fa Fa Fa", אין בו אף ביט שמשתווה לאותה הברקה (טוב, זה הטבע של רגעים חד פעמיים), בדיוק כמו שאין בו אף להיט מיידי (וגימיקי, באופן בחיובי) כמו "Computer Camp Love". בנוסף, הבלדה הבאמת-מרגשת שסוגרת את "Red" לא מגרדת את הקרסוליים של המקבילה מ-2005, "The Most Beautiful Girl". אך, לזכותו של "Red" יאמר שבניגוד לקודמו, יש בו הרבה יותר משלושה שירים מצוינים - הוא אחיד מתחילתו ועד סופו, עושה ממש טוב לאווירה וגורם לכל אדם שפוי חשק עז לחליפת טרנינג אדומה, שבתקווה, תבוא על חשבון כל הג'ינסים שיש בארון.

דאטארוק, "Red"
(Nettwerk Records)