פרק ראשון: "התופרת"

...נוסקים לעברו של קדוש
שעדיין נוחל כאן כבוד
מ?כ?לי הנייר השקופים נמלאים אז בזה?ר אדום
הניצת ודועך, כמו כ??לבבות.

...מצטמקים, נסחפים בהדר
ואותנו נוטשים למרומים,
אך אם אשד של רוח י?רד מן ההר -
והנה הם סיכון פתאומי.

- אליזבת בישופ, "הארמדיל"

אמיליה התעוררה לבדה. היא שכבה במיטה הגדולה והנושנה שהיתה פעם מיטת הכלולות של חמותה וכעת היתה שלה. צבעה היה צבע סוכר חרוך, ואשכולות של פירות ק?שיו? היו מגולפים בלוחות הענקיים שלמראשות המיטה ולמרגלותיה. הפירות הבשרניים ודמויי הפעמונים שהגיחו מהלוחות העשויים מעץ סיגלון נראו חלקים וממשיים עד כדי כך, שבלילותיה הראשונים במיטה הזאת דמיינה אמיליה לעצמה שהם מבשילים בן-לילה - שהקליפה העשויה עץ מ?וורידה ומצהיבה, ועם בוקר בשרם נעשה רך וריחני. עד סוף השנה הראשונה למגוריה בבית קו?א?ליו? הספיקה אמיליה להיגמל מן הדמיונות הילדותיים הללו.

בחוץ היה חושך. הרחוב היה שקט. ביתה הלבן של משפחת קואליו היה הגדול בבתי המידות החדשים שנבנו ברו?א?ה ר?יאל ד?ה טו?ר?ה, רחוב שנסלל לא מזמן בין גשר ק?פ?ו?נ?ג?ה הישן לאדמות ההפקר של הביצות. אמיליה התעוררה תמיד לפני זריחת השמש, לפני שהרוכלים פלשו לרחובות רסיפה עם עגלותיהם החורקות וקולותיהם המתרוממים אל חלונה כצווחותיהן של ציפורים מוזרות. בביתה הקודם, בכפר, היתה רגילה להתעורר לקריאותיהם של תרנגולים, ללחישות של דודתה סו?פי?ה המתפללת, ויותר מכול, לרחש נשימותיה הקצובות והחמימות של אחותה לו?ז?י?ה ליד כתפה. כשאמיליה היתה ילדה, היא לא אהבה לחלוק את המיטה עם אחותה. לוזיה היתה גבוהה מדי; היא בעטה בכילה ברגליה הארוכות ופתחה אותה. היא חטפה את השמיכות. לדודתן סופיה לא היה די כסף לקנות להן מיטות נפרדות, והיא טענה בתוקף שמוטב להן לישון בצוותא - הילדות ילמדו לא לתפוס מקום רב, להתנועע בעדינות ולישון בשקט, כהכנה לתפקידן כרעיות טובות.

בימים הראשונים לנישואיה נשארה אמיליה בצד שלה במיטה וחששה לזוז. ד?ג?ה התלונן שעורה חם מדי, נשימתה קולנית מדי, רגליה קרות מדי. כעבור שבוע חצה את המסדרון וחזר אל החדר שממול, אל הסדינים הנעימים והמזרן הצר של מיטת ילדותו. אמיליה למדה מהר מאוד לישון לבדה, להשתרע, לתפוס מקום. רק זכר אחד חלק איתה את חדרה, והוא ישן בפינה, במיטת תינוקות שהלכה ונעשתה קטנה מדי לגופו הגד?ל. ידיו ורגליו של א?ספ??דיטו? בן השלוש כמעט נגעו במוטות העץ של המיטה. ביום מן הימים תהיה לו מיטה אמיתית בחדר משלו, קיוותה אמיליה, אבל לא כל עוד הם גרים כאן, בבית קואליו.

השמש זרחה והשמים התבהרו. אמיליה שמעה צעקות ברחובות. שש שנים קודם-לכן, בבוקר הראשון שלה בבית קואליו, אמיליה רעדה והצמידה את הסדין אל החזה, עד שהתחוור לה שהקולות שמעבר לשער אינם של אורחים לא קרואים. הם לא קראו בשמה, אלא בשמות של פירות וירקות, והציעו בקולי-קולות סלים ומטאטאים. בכל קרנבל התחלפו קולות הרוכלים בהלמות רועמת של תופי מ?ר?ק?טו? ובצעקות של חוגגים שיכורים. חמש שנים קודם-לכן, בשבוע הראשון של אוקטובר, הרוכלים נעלמו כליל. ברחבי ברזיל כולה נשמעו יריות, ואיתן קריאות לבחירת נשיא חדש. בשנה שאחריה נרגעו הרוחות. הממשלה עברה לידיים חדשות. הרוכלים שבו.

עכשיו עודדו קולותיהם את רוחה של אמיליה. הרוכלים והרוכלות זימרו את שם מרכולתם: "תפוזים! מטאטאים! סנדלי א?ל?פ??ר?ק?ט?ה! חגורות! מברשות! מחטים!" קולותיהם היו חזקים ועליזים, הפוגה מן הלחישות שהעיקו על אמיליה כל השבוע. סרט שחור ארוך השתלשל מן הפעמון המחובר לשער הברזל של בית קואליו. הסרט הזהיר את השכנים, את החלבן, את העגלון המוביל קרח ואת כל הנערים השליחים, שהביאו פרחים וכרטיסי ניחומים שחורי מסגרת, שהבית שרוי באבל. המשפחה שבפנים שקועה ביגונה ואין להפריע לה בקולות רמים ובביקורים מיותרים. המצלצלים בפעמון צלצלו בהיסוס. היו שמחאו כפיים כדי להודיע על נוכחותם, מחשש לגעת בסרט השחור. הרוכלים התעלמו ממנו. הם צעקו מעל הגדר, וקולותיהם נישאו מעל שער הברזל הגדול ומבעד לווילונות הסגורים בבית קואליו והגיעו אל המסדרונות החשוכים. "סבון! חבל! קמח! חוטים!" הרוכלים לא הוטרדו מהמוות; גם אבלים זקוקים לחפצים שהרוכלים מוכרים, לדברים הקטנים, הבסיסיים.

אמיליה קמה מהמיטה.
היא לבשה שמלה אבל לא רכסה אותה; הרעש עלול להעיר את אספדיטו. הוא שכב במיטה באלכסון, מוגן תחת כילה. מצחו הבהיק מזיעה. פיו היה חשוק לפס קפוץ. אפילו בשנתו הוא היה ילד רציני. הוא היה כזה גם בינקותו, כשאמיליה קיבלה אותו. הוא היה צנום ומכוסה אבק. "אסופי", קראו לו המשרתות, "ילד ס?ר?ט?או?". הוא נולד בסרטאו, חבל הארץ הנידח שבפנים המדינה, בתקופת הבצורת הנודעת של 1932. לא ייתכן שהוא זכר את אמו האמיתית ואת החודשים הראשונים והקשים של חייו, אבל לפעמים, כשאספדיטו הביט באמיליה בעיניו הכהות, השקועות בארובותיהן, היה לו מבט חמו?ר ומבין כשל זקן. ומאז הלוויה הוא הביט באמיליה במבט הזה לעתים קרובות, כאילו הזכיר לה שאסור להם להתעכב זמן רב בבית הזה. הם צריכים לחזור לסרטאו, למענו וגם למענה. הם צריכים להעביר אזהרה. הם צריכים לקיים את הבטחתם.

אמיליה חשה צביטה בחזה. כל השבוע הרגישה כאילו בתוכה, מכף רגל עד ראש, מתוח חבל שקשור סביב לבה. ככל שהאריכה את שהותה בבית קואליו, התהדק הקשר.

היא יצאה מהחדר ורכסה את השמלה. האריג הדיף ריח מתכתי חריף. הוא הושרה בגיגית צבע שחור ואחר-כך הוטבל בחומץ כדי שהצבע החדש לא ירד. לפני הצביעה זאת היתה שמלה בצבע תכלת בגזרה מודרנית צרה, עם שרוולים רכים ומתנפנפים. עד עכשיו היתה אמיליה הקובעת בענייני אופנה. עכשיו כל השמלות החלקות שלה נצבעו בשחור, והשמלות המודפסות נארזו עד ששנת האבל תסתיים רשמית. אמיליה החביאה שלוש שמלות ושלושה מקטורנים בגזרת בולרו במזוודה מתחת למיטה.

המקטורנים היו כבדים; בבטנת הסאטן של כל אחד מהם נתפר צרור עבה של שטרות כסף. אמיליה ארזה גם מזוודה קטנה עם בגדים, נעליים וצעצועים של אספדיטו. היא ארזה רק את הדברים ההכרחיים, כי ידעה שהיא תצטרך לסחוב את המזוודות בעצמה כשיברחו מהבית. לפני נישואיה ייחסה אמיליה חשיבות מוגזמת למותרות. היא האמינה שלחפצים יפים יש כוח לשנות; ששמלה אופנתית, כירת גז, מטבח עם חרסינה ומכונית ימחקו את מוצאה. בזכות החפצים האלה, חשבה אמיליה, אנשים יתעלמו מידיה המיובלות ומנימוסיה הכפריים המחוספסים ויראו גברת. אחרי נישואיה ובואה לרסיפה גילתה אמיליה שהיא טעתה.

כבר באמצע הדרך למטה היא הריחה את ריח זרי התנחומים. סידורי הפרחים העגולים היו פזורים בחדר הכניסה ובמסדרון. חלקם היו קטנים כצלחות, אחרים היו גדולים מאוד ושעונים על כני עץ. כולם היו עמוסים בפרחים לבנים וסגולים - גרדניות, סיגליות, חבצלות, ורדים - וסרטים כהים היו נעוצים מצד לצד על-פני העיגול הריק שבמרכזם. על הסרטים היו כתובים בדפוס זהב שם השולח ומשפטי תנחומים: "תנחומינו הכנים", "תפילותינו עמכם". הזרים הישנים מביניהם היו מדולדלים, הגרדניות הצהיבו, החבצלות נבלו. הם הדיפו ריח ריקבון חריף, והאוויר היה רווי בו.

אמיליה החזיקה במעקה המדרגות. לפני ארבעה שבועות ישב לידה דגה, בעלה, על מדרגות השיש. הוא ניסה להזהיר אותה, אבל היא לא הקשיבה לו. דגה הכשיל אותה פעמים רבות מדי לפני-כן. מאז מותו לא הפסיקה אמיליה לתהות, ימים ולילות, אם ייתכן שהפעם האזהרה של דגה לא היתה ניסיון להכשיל אותה, אלא דווקא ניסיון אחרון לכפר על מעשיו.

אמיליה נכנסה לחדר הכניסה. היה מונח בו זר חדש מחבצלות נוקשות ועבות עם אבקנים כבדים מאבקה כתומה. אמיליה ריחמה על החבצלות. לא היו להן שורשים, לא אדמה, לא מקור מ?חיה, והן בכל זאת פרחו. הן התנהגו כאילו הן פוריות וחזקות, אבל למעשה, ללא ידיעתן, כבר היו מתות. אמיליה הרגישה שהקשר שבחזה שלה מתהדק. תחושת בטן אמרה לה שדגה צדק, שהאזהרה שלו היתה מבוססת. והנה היא עצמה דומה לזרי התנחומים האלה, גם היא מעניקה לו את ההכרה ששאף אליה בכל לבו בחייו, אבל זכה לה רק במותו.

הזרים היו נוהג מיוחד לרסיפה. הסרטאו היה לפעמים שחון מדי לגידול פרחים. אנשים שמתו בעונה הגשומה היו מבורכים ומקוללים גם יחד: גופותיהם נרקבו מהר יותר, והאבלים נאלצו לסתום את האף כשישבו ליד הגופה בליל השימורים, אבל בזרים הגדושים שהונחו בתוך ערסל הלוויה של המת לפני שהגופה הוסעה לקבורה היו דליות, כרבולת התרנגול וציניו?ת. אמיליה השתתפה בלוויות רבות. ביניהן גם בלוויה של אמה, אבל את הלוויה הזאת בקושי זכרה. בלוויה של אביה אמיליה כבר היתה בת ארבע-עשרה ולוזיה בת שתים-עשרה. הן גרו אז עם דודתן סופיה, ואף כי אמיליה אהבה את דודתה, היא חיכתה לרגע שתוכל לברוח, לגור בעיר הבירה. כנערה, אמיליה תמיד חשבה שיום יבוא והיא תעזוב את סופיה ולוזיה. אבל למעשה הן עזבו אותה.

אמיליה שלפה כרטיס שחור-מסגרת מן הזר האחרון שהגיע. הוא היה מיועד לחמיה, ד"ר דו?א?רט?ה קואליו.

"אין שיעור ליגון", נאמר בכרטיס. "גם לא לכבוד שאנו רוחשים לך. חזור מהר לעבודה! מעמיתיך במכון הקרימינולוגי". הזרים והכרטיסים לא נועדו לדגה. המתנות שהגיעו לבית קואליו נשלחו כדי לשאת חן בעיני החיים. רוב סידורי הפרחים הגיעו מפוליטיקאים, מאוהדי מפלגת הירוקים ומעובדיו של ד"ר דוארטה במכון הקרימינולוגי. כמה מן הזרים נשלחו מנשות חברה שקיוו לקנות את לבה של אמיליה. הנשים היו לקוחות בסלון השמלות של אמיליה. הן קיוו שהאבל לא ידכא את התחביב שלה, תפירת שמלות. אישה שמכבדת את עצמה לא מחפשת לה תעסוקה מחוץ לבית, לכן סלון השמלות המשגשג של אמיליה נחשב לתעסוקה לשעות הפנאי, כמו סריגת קרו?ש?ה והתנדבות למען נזקקים. בכפר היו אמיליה ואחותה תופרות, ושם זכה משלח ידן להערכה רבה, אבל ברסיפה לא נלווה לו נופך כזה של מכובדו?ת - תופרת אינה שונה ממשרתת ומכובסת. ולמורת רוחם של בני-הזוג קואליו, בנם נקשר אל אישה כזאת. משפחת בעלה זקפה לזכותה של אמיליה שתי מעלות: היא היתה יפה, ולא היתה לה משפחה. לא היו לה הורים או אחים שיתדפקו על השער ויבקשו נדבות. ד"ר דוארטה ואשתו, דונה דו?לס?ה, ידעו שהיתה לאמיליה אחות, אבל האמינו שגם היא מתה, כמו הוריה ודודתה סופיה. אמיליה לא העמידה אותם על טעותם. כתופרות ידעו היא ולוזיה לגזור, לתקן וגם להסתיר.

"תופרת מעולה צריכה להיות אמיצה," נהגה דודה סופיה לומר. תקופה ארוכה אמיליה חלקה עליה. היא האמינה שאומץ כרוך בסיכון. בתפירה לוקחים מידות, מסמנים, מודדים על הגוף ומתקנים. הסיכון היחיד הוא לטעות.

תופרת טובה תיקח מידות מדויקות, ואחר-כך, בעזרת עיפרון מחודד, תעביר את המידות האלה אל הנייר. היא תעתיק את גזרת הנייר על בד מוסלין זול, תגזור את החתיכות ותתפור מהן דוגמת בגד; הלקוחה תמדוד את הדוגמה, והתופרת תסמן בסיכות ותמדוד שוב כדי לתקן את הטעון תיקון בגזרה שהכינה. המוסלין תמיד נראה חיוור ולא מושך. בשלב הזה נדרשת התופרת להיות נלהבת ולראות בדמיונה את הבגד כמו שייראה בבד יפה, כדי לשכנע את הלקוחה לראות את הבגד כמו שהיא רואה אותו. לפי הסיכות והסימונים על המוסלין היא תתקן את גזרת הנייר ותעתיק אותה על בד משובח: משי, פשתן עדין או כותנה עמידה. בשלב הבא היא תגזור. בסוף היא תתפור את החתיכות זו אל זו ותגהץ אחרי כל שלב, כדי שהקווים יהיו חדים והתפרים ישרים. אין בזה הרבה אומץ, רק סבלנות ודייקנות.

לוזיה אף פעם לא הכינה מוסלין וגזרות. היא סימנה את המידות ישירות על הבד הסופי וגזרה. בעיני אמיליה גם זה לא היה אומץ - זאת היתה מומחיות. לוזיה הצטיינה במדידת אנשים. היא ידעה היכן בדיוק לכרוך סרט מדידה סביב זרועות ומותניים כדי לקבל את המידות המדויקות ביותר. אבל מומחיותה לא היתה מותנית בדייקנות; לוזיה ראתה מעבר למספרים. היא ידעה שמספרים עלולים לשקר. דודה סופיה לימדה אותן שבגוף האנושי אין קווים ישרים. סרט המדידה עלול לטעות בחישוב עקמומית הגב הכפוף, בקשת הכתף, בעומק המותן, בכיפוף המרפק. לוזיה ואמיליה למדו להיזהר מסרטי מדידה. "אל תסמכו על סרט זר!" היתה דודה סופיה צועקת עליהן תכופות. "תסמכו על העיניים שלכן!" וכך למדו אמיליה ולוזיה לראות איפה צריך להכניס קצת בבגד, להוציא קצת, להאריך או לקצר עוד לפני שהתירו את סרטי המדידה המגולגלים. תפירה היא שפה, אמרה דודתן. שפה של צורות. תופרת טובה מסוגלת לראות בעיני רוחה את הבגד העוטף את הגוף ולראות את הבגד הזה עצמו מונח שטוח על שולחן גזירה חלקים-חלקים. חלקי הבגד השטוחים הם צורות שונות, מחולקות לשני חצאים. לכל צורה הניגוד שלה, בבו?אה. אבל רק לעתים נדירות הן זהות זו לזו.

בניגוד ללוזיה, אמיליה העדיפה להכין גזרות נייר. היא לא היתה בטוחה כמותה במידות והיתה מתוחה בכל פעם שלקחה את המספריים וגזרה את האריג הסופי. גזירה היא מלאכה שאינה יודעת סליחה. אם חלקי הבגד נגזרו לא נכון, יידרשו שעות תיקון רבות ליד מכונת התפירה. לעתים קרובות אלה הן שעות מבוזבזות - יש טעויות ששום תפירה לא תתקן.

אמיליה החזירה את כרטיס התנחומים למקומו. היא עברה את הזרים והמשיכה ללכת. בקצה חדר הכניסה היה כן שעליו לא נשענו פרחים. הונחה עליו תמונת דיוקן. ההורים הזמינו ציור שמן של בנם לכבוד טקס האשכבה. נהר הק?פ?יב??ריב??ה הוא עמוק והזרם בו חזק, אבל המשטרה הצליחה למצוא את גופתו של דגה. כיוון שהיא היתה נפוחה מכדי שיציגו אותה בארון פתוח לפני המנחמים העוברים לידו, ד"ר דוארטה הזמין תמונת דיוקן של בנו. בתמונה נראה בעלה של אמיליה רזה, מחייך ובטוח בעצמו - כל הדברים שלא היה בחייו. רק דבר אחד הצ?ייר צ?ייר נכון - את ידיו. האצבעות הלכו ונעשו צרות בקצותיהן, והציפורניים היו משויפות ומטופחות. לאמיתו של דבר, דגה היה כבד גוף, והיו לו צוואר עבה וזרועות רחבות ובשרניות, אבל כפות ידיו היו עדינות, כמעט נשיות. אמיליה הצטערה על שלא שמה לב לזה מיד כשפגשה אותו.
המשטרה קבעה שמותו של דגה נגרם כתוצאה מתאונה. השוטרים היו נאמנים לד"ר דוארטה, כי הוא הקים את המכון הקרימינולוגי הראשון במדינה. אלא שהעיר רסיפה הוקירה שערוריות. תאונות הן דבר משעמם, ה?א?ש?מות הן דבר מעניין. בליל השימורים שמעה אמיליה את המנחמים מתלחשים. הם ניסו להצביע על אשמים: המכונית, הסערה, הגשר החלקלק, מי הנהר הגועשים, או דגה עצמו, שישב לבדו ליד הגה מכונית הקרייזלר אימפריאל שלו. דונה דולסה - חמותה של אמיליה - התעקשה לקבל את גרסת המשטרה להשתלשלות האירועים. היא ידעה שבנה שיקר כשאמר לה שהוא הולך למשרד לקחת כמה ניירות שדרושים לו לנסיעת העסקים הקרובה - נסיעת העסקים הראשונה של דגה. הוא לא הלך למשרד. הוא נסע ברחובות העיר בלי מטרה. דונה דולסה לא האשימה את אמיליה במותו של דגה; היא האשימה את כלתה בחיים חסרי התכלית שהביאו למותו. רעיה הולמת - נערה עירונית מבית טוב - היתה מרפאת את חולשותיו של דגה ומעניקה לו ילד. ד"ר דוארטה גילה יותר אהדה כלפי אמיליה. חמיה הוא שארגן לדגה את נסיעת העסקים כביכול. ללא ידיעתה של דונה דולסה, הזמין ד"ר דוארטה לבנו מקום בבית-המרפא היוקרתי פ?ינ?ל בסאו פאולו. ד"ר דוארטה האמין שהטיפול באמבט חשמל ישיג את התוצאה שהנישואים והמשמעת העצמית לא השיגו.

אמיליה התקרבה עוד אל תמונת הדיוקן, כאילו הק?רבה תעשה את המצויר מוכר יותר. היא היתה רק בת עשרים וחמש, וכבר אלמנה שמתאבלת על בעל שלא הבינה. לפעמים היא אפילו שנאה אותו. ובפעמים אחרות הרגישה קרבה לא צפויה אל דגה. אמיליה ידעה מה פירוש לאהוב אהבה אסורה ולהתכחש לאהבה הזאת, לבגוד בה. רגש כזה הוא נטל - משא כבד שעלול למשוך אדם אל קרקעית נהר הקפיבריבה ולא לאפשר לו לעלות.

היא נהגה בחייה ברשלנות. היא היתה להוטה מדי לעזוב את הכפר, ולכן בחרה בדגה בלי לבחון אותו, בלי למדוד אותו. בשנים שחלפו מאז בריחתה ניסתה לתקן את הטעויות המהותיות שנבעו מאותה התחלה חפוזה. אבל יש דברים שלא שווה לתקן. כשאמיליה הכירה בזה, היא סוף-סוף הבינה לאיזה אומץ התכוונה דודה סופיה. כל תופרת יכולה להיות דייקנית. הן טירונית והן מומחית משתדלות לדייק במידות ובציור הגזרות, אבל הדייקנות אינה מבטיחה הצלחה. תופרת חסרת כישרון תוציא תחת ידיה בגדים תפורים ברשלנות בלי לנסות להסתיר את הטעויות. תופרות טובות מרגישות קשר לפרי עמלן ומשקיעות ימים תמימים בניסיונות לתקנו. התופרות המעולות נוהגות אחרת. הן אמיצות דיין להתחיל מחדש. להודות שהן טעו, לזרוק את ניסיונות הנפל ולהתחיל מהתחלה.

אמיליה התרחקה מדיוקן האבל של דגה. ברגליים יחפות יצאה מחדר הכניסה אל חצר הבית. במרכז החצר המוקפת שרכים ניצבה מזרקה. יצור אגדי - חציו סוס וחציו דג - פלט מים מפה עשוי נחושת. ממול היה חדר האוכל, ודלתות הזכוכית שלו היו פתוחות. הווילונות הסגורים בפתח החדר זעו ברוח הקלה. מאחוריהם שמעה אמיליה את דונה דולסה. חמותה הורתה בקול חמור לאחת המשרתות לערוך את השולחן כראוי. ד"ר דוארטה התלונן שהעיתון שלו מאחר. כמו אמיליה, גם הוא חיכה בקוצר רוח לעיתון.
הדלתות בצד ימין של החצר הובילו אל חדר העבודה של ד"ר דוארטה. אמיליה צעדה אליהן בזריזות, אבל נזהרה לא להיתקל בצב?י הז?'ב?ו?ט?י. הצבים תמיד השתרכו בחצר. הם עברו במשפחה בירושה, סבו של בעלה רכש אותם, וכולם כבר היו בני חמישים. הצבים היו החיות היחידות המותרות בבית קואליו, והם הסתפקו במועט: התנגשו בקירות האריחים המזוגגים שבחצר, הסתתרו בין השרכים ואכלו שיירי פירות שהמשרתות הביאו להם. כשאף אחד לא ראה, אמיליה ואספדיטו אהבו להרים אותם. הם היו כבדים, ואמיליה היתה צריכה לתפוס אותם בשתי הידיים. רגליהם הקמוטות של הצבים התנופפו בפראות בכל פעם שהחזיקה בהם, וכשניסתה ללטף את פניהם, הם נשכו את אצבעותיה. היא יכלה לגעת רק בשריון, שהיה עבה ונוקשה, כמו הצבים עצמם.

בכפר היא היתה מוקפת חיות. בחודשי הקיץ היבשים היו לטאות, ובחורף היו קרפדות. היו סביבה גם קוליב??רים ומרבי רגליים, וחתולים תועים שהתחננו לחלב בדלת האחורית. דודה סופיה גידלה תרנגולות ועזים, אבל כיוון שאלה נועדו לעלות על השולחן, אמיליה לא התיידדה איתן. לאמיליה היו שלוש ציפורי שיר בכלובי עץ. כל בוקר אחרי שהאכילה אותן היתה מכניסה אצבע מבעד לסורגי הכלוב ומניחה לציפורים לנקר מתחת לציפורניה. "מישהו עשה לציפורים האלה תרגיל מגעיל כדי לתפוס אותן," היתה לוזיה אומרת בכל פעם שראתה את אמיליה מאכילה אותן. "את צריכה לשחרר אותן." לוזיה תיעבה את אופן לכידתן של הציפורים. נערים מקומיים היו שמים חתיכת מלון או דלעת בתוך כלובים ומחכים, וברגע שהציפור היתה נכנסת פנימה, היו סוגרים את הכלובים. הנערים היו מוכרים את הפרושים אדומי המקור ואת הקנריות הזעירות בשוק השבועי. כשציפורי הבר התחכמו לנערים והתעלמו מן האוכל בתוך הכלובים הריקים, השתמשו לוכדי הציפורים בתחבולה אחרת - תחבולה שלא כשלה אף פעם. הם קשרו בתוך הכלוב ציפור מבויתת כדי שציפורי הבר לא יבחינו בסכנה. ציפור לכדה את רעותה.

בחדר העבודה היתה לחמיה של אמיליה ציפור כתומת כנף, קו?רו?פ?יי?או?, והוא אילף אותו לשיר את הבית הראשון של ההמנון הלאומי. במטבח הבית פיקדה חמותה של אמיליה על גדוד משרתות שהכינו ריבות, גבינות ומיני מתיקה, ותמיד בקע ממנו שאון גדול. אבל לפעמים, מעבר לרעש, שמעה אמיליה את הקורופייאו מזמר את הצלילים החגיגיים של ההמנון, כמו רוח רפאים הדוברת מתוך הקירות.

כשאמיליה פתחה את דלת חדר העבודה, העוף צייץ. הקורופייאו שכן בכלוב פליז במרכז משרדו של ד"ר דוארטה, בין טבלאות פ?ר?נו?לוגיות, אוסף איברים כבושים ונטולי צבע שצפו בצנצנות זכוכית, ושורות של גולגולות חרסינה שהמוחות שבתוכן מוינו ומוספרו. בתי-השחי של אמיליה היו לחים. היא הריחה משהו חמצמץ ולא ידעה בוודאות אם הריח נודף מהשמלה הצבועה או מהזיעה שלה. ד"ר דוארטה לא הרשה לאיש להיכנס לחדר העבודה ללא רשות - גם לא למשרתות. במקרה שתיתפס, אמיליה תגיד שנכנסה לבדוק מה שלום הקורופייאו. היא התעלמה מהקורופייאו וניגשה אל שולחן הכתיבה של ד"ר דוארטה. על השולחן היו מונחות ערמות של כרטיסי תנחומים שטרם נענו; מסמכים שנרשמו בהם מידות הגולגולת של כל העצורים בבית-המעצר במרכז העיר; טיוטה בכתב יד של הרצאה שד"ר דוארטה אמור לשאת בסוף החודש. חלק מהמילים היו מחוקות בקווי דיו. בסוף ההרצאה נשאר מקום ריק לדברי סיכום; ד"ר דוארטה טרם שם את ידיו על דוגמת המחקר היקרה ביותר מבחינתו - הפושעת שמידות הגולגולת שלה יאשרו את התיאוריות שלו ויסכמו את ההרצאה. אמיליה רפרפה בין ערמות הניירות. אף אחד מהם לא דמה לשטר מכירה. לא היו בין הניירות טופסי מכס, לוחות זמנים של רכבות, הוכחה מעודכנת לכך שמשלוח יוצא דופן נשלח לברזיל. היא חיפשה מילים כתובות בלשון זרה, בידיעה שהיא תזהה לפחות מילה אחת: ב??ר?ג?מ?ן. השם היה זהה בגרמנית ובפורטוגלית.

אמיליה מצאה רק גזירי עיתונים. היה לה אוסף דומה משלה, שהיה נעול בקופסת התכשיטים שלה, כדי שהמשרתות לא ימצאו אותו. כמה מהידיעות הצהיבו משנים של חשיפה ללחות של רסיפה. חלקן עדיין הדיפו ריח של דיו. כולן עסקו ב??ק?נ?ג?ס?יירו? האכזרי אנטוניו ט?ייש?ייר?ה - המכונה "הנץ" בגלל נטייתו לנקר את עיני קורבנותיו - ובאשתו, המכונה "התופרת". הם לא היו פושעים שנמלטו מהכלא, כי מעולם לא נתפסו. הם לא היו פורעי חוק, כי עד לא מזמן, עד שהנשיא גו?מ?ז החל לנסות להחיל את החוקים שלו בחבלים הכפריים הנידחים של המדינה, לא היה שם חוק. ההגדרה של קנגסיירוס היתה עניין של השקפה. האיכרים האריסים ראו בהם גיבורים ומגינים. בעיני הו?וק?יירו?ס והסוחרים הם היו גנבים. בעיני בנות האיכרים הם היו רקדנים מצוינים וגיבורים רומנטיים. בעיני אמותיהן של הבנות, הקנגסיירוס היו נבלים ומחללי כבודן של נערות. ילדים בבתי-הספר, שהרבו לשחק "קנגסיירוס נגד שוטרים", רבו ביניהם על תפקיד הקנגסיירוס למרות נזיפות המורים. ולבסוף, בעיני הקולונלים - בעלי האדמות הגדולים ביותר בחבלים הכפריים - הקנגסיירוס היו מטרד בלתי נמנע, כמו הבצורת שפגעה ביבולי הכותנה והב??רו?צ?לו?זיס הקטלני שפגע בבקר. הקנגסיירוס היו צרה שהקולונלים ואבותיהם וגם אבות-אבותיהם לפניהם נאלצו לסבול. הקנגסיירוס חיו חיי נוודים בערבת הקוצים, גנבו בקר ועזים, פשטו על הכפרים והעיירות ונקמו באויביהם. אלה היו גברים שהפחד לא הוליד בקרבם ציות, והשוט לא הפיק מהם כניעה.

הנץ והתופרת היו גזע חדש של קנגסיירוס. הם ידעו קרוא וכתוב. הם שיגרו מברקים למשרדי העיתון "דיא?ריו? ד?ה פ??ר?נ?מב?ו?קו?" ושלחו אפילו מכתבים אישיים למושל ולנשיא, והעיתונים צילמו העתקים ופרסמו אותם. המכתבים נכתבו על נייר פשתן משובח והוחתמו בחותם של הנץ - תבליט גדול של האות הראשונה בכינויו. במכתבים גינה הנץ את היוזמה הממשלתית לסלילת הכביש הטרנס-נו?ר?ד?ס?טינו, הכביש שיחצה את צפון-מזרח המדינה, ונשבע לתקוף את כל אתרי הבנייה ברחבי הקאטינגה. הנץ טען בתוקף שהוא איננו גנב עזים שפל, אלא מנהיג. הוא הציע לחלק את מדינת פרנמבוקו, להשאיר את החוף לרפובליקה ואת החבלים הפנימיים לקנגסיירוס. אמיליה בחנה בדקדקנות את כתב היד של הנץ. הכתב היה נשי בסלסוליו ודמה לכתב המחובר שהיא ולוזיה למדו בילדותן אצל פ??ד?ר?ה או?טו?, הכומר המהגר מגרמניה שניהל את בית-הספר העממי בכפר.

על-פי הדיווחים מנתה החבורה של הנץ בין עשרים לחמישים גברים ונשים חמושים היטב. בת-זוגו להנהגה, התופרת, נודעה באכזריותה, במיומנותה בשימוש ברובה ובמראיה. היא לא היתה נאה, אבל בלטה בקומתה, שהתנשאה כמעט מעל כל הגברים. ובגלל מום בזרוע, מרפקה היה מקובע בכיפוף. איש לא ידע מאין בא הכינוי התופרת. היו שאמרו שמקורו בדייקנותה בקליעה למטרה; התופרת ידעה לחורר אדם כמו מחט של מכונת תפירה המנקבת בד. אחרים אמרו שהיא באמת יודעת לתפור, ושהמדים עתירי הקישוטים של הקנגסיירוס הם מעשי ידיה. ה"דיאריו" פרסם את התמונה היחידה של החבורה; אמיליה שמרה אותה בקופסת התכשיטים שלה. הקנגסיירוס לבשו מקטורנים ומכנסיים תפורים היטב. שולי כובעיהם היו מורמים כמו חצאי ירח. כל מה שהקנגסיירוס נשאו על גופם - החל בתרמילים רחבי הרצועות וכלה בחגורות עם המחסניות - היה מקושט בכוכבים, בעיגולים ובעוד סמלים לא מפוענחים. בגדיהם היו רקומים ברקמה צפופה. רצועות העור של הרובים היו מעובדות בפיתוחים ובמסמרות.

בעיני אמיליה, הקנגסיירוס נראו מרהיבים ומגוחכים גם יחד.
אמיליה האמינה רק בתיאוריה האחרונה שהסבירה את כינויה של התופרת. הם קראו לאישה הנכה והגבוהה תופרת, כי היא שאיחדה את חבורת הקנגסיירוס שלה. למרות הבצורת של 1932, למרות מאמציו של הנשיא גומז לחסל את החבורה, למרות הפרס הכספי שהבטיח המכון הקרימינולוגי בתמורה לראשיהם של השודדים, הקנגסיירוס שרדו. הם אפילו קיבלו לשורותיהם נשים. רבים ייחסו את הצלחתם לתופרת. היו תיאוריות - לא מוכחות אך עיקשות - שהנץ כבר מת. התופרת היא שתכננה את כל ההתקפות על הכביש. היא שכתבה את המכתבים שהופנו לנשיא. היא ששלחה מברקים בשמו של הנץ. אבל רוב הפוליטיקאים, קציני המשטרה, ואפילו הנשיא גומז בכבודו ובעצמו התייחסו בביטול לתיאוריה הזאת. התופרת היא גבוהה, קשוחה ומופקרת, אבל בכל זאת אישה.

אמיליה חיטטה בערמת הניירות האחרונה על שולחנו של חמיה. גזירי עיתונים דבקו לכפות ידיה המיוזעות. היא ניערה אותם. אמיליה בשום אופן לא הבינה את התנהגותה של התופרת, אבל היא התפעלה מתעוזתה של הקנגסיירה, מכוחה. בימים שאחרי מותו של דגה היא התפללה לתכונות הללו.

פעמון צלצל בתוך הבית. ארוחת הבוקר מוגשת. חמותה של אמיליה החזיקה ליד כיסאה בחדר האוכל פעמון נחושת. היא השתמשה בו כדי להזעיק את המשרתים ולציין את זמני הארוחות. הפעמון צלצל פעם שנייה; דונה דולסה סלדה מאיחורים. אמיליה יישרה את הניירות על שולחנו של חמיה ויצאה מהחדר.
היא ישבה במקומה הקבוע בקצה השולחן, רחוקה מהסועדים האחרים. חמיה ישב בראש השולחן, גמע קפה מספל חרסינה ופרש את העיתון. חמותה של אמיליה, חיוורת ונוקשה בבגדי האבל, ישבה לידו. ביניהם עמד כיסא ריק, ומשענתו היתה מכוסה ביריעת בד שחורה. זה היה מקומו של בעלה של אמיליה. השולחן לפניו היה ערוך בקפדנות בכלי החרסינה הכחולים-לבנים של משפחתו, כאילו דונה דולסה ציפתה שבנה ישוב. אמיליה הביטה בכלים הערוכים לפניה. היא צריכה לנווט בין פריטי סכו"ם רבים מדי. היו לפניה כפית בינונית לערבוב הקפה, כף גדולה לדייסת תירס, כפית קטנה לריבה ומבחר מזלגות בשביל הביצים והבננות המטוגנות. לפני כמה שנים, בשבוע הראשון שלה בבית קואליו, אמיליה לא ידעה למה מיועד כל כלי. וגם לנחש לא העזה מול עיניה של חמותה הבולשות אחריה מעבר לשולחן. המורכבות הזאת, ההתהדרות הזאת, היתה מיותרת בבוקר, ובחודשים הראשונים ליד שולחנה של משפחת קואליו אמיליה חשבה שחמותה עורכת שולחן באופן מסובך שכזה רק כדי להביך אותה.
אמיליה התעלמה מצלחת הביצים ומתלולית דייסת התירס המהבילה במרכז השולחן. היא לגמה קפה. ד"ר דוארטה הרים את העיתון וחייך. שיניו היו רחבות וצהובות.

"תסתכלו!" צעק ונופף בדפי ה"דיאריו דה פרנמבוקו". כותרת העיתון פרפרה מול עיניה של אמיליה.

פשיטה מוצלחת על הקנגסיירוס!
סבורים שהתופרת והנץ נהרגו! הראשים יועברו לרסיפה

אמיליה קמה. היא ניגשה אל ראש השולחן.

בידיעה נאמר שנשיא הרפובליקה לא יסבול אנרכיה; אל הסרטאו נשלחו כוחות מצוידים בנשק חדיש, מקלעי ברגמן. המקלע הוא נשק-פלא חדשני שיורה חמש מאות קליעים בדקה. את הנשק מייבאת מגרמניה חברת "קואליו ובנו בע"מ", חברת יצוא ויבוא שבעליה הם הקרימינולוג הנודע ד"ר דוארטו קואליו ובנו שהלך לעולמו לא מזמן, דגה. משלוח הברגמנים הגיע לאחרונה בחשאי, מוקדם מן הצפוי.

על-פי הידיעה, לפני המארב הקנגסיירוס בזזו ושרפו את אחד מאתרי הסלילה של הכביש החדש. הם גם פשטו על אחת העיירות. עדי ראייה - איכרים אריסים ונגן האקורדיון המקומי - סיפרו שהפורעים רכשו כדין ארגז של בושם פ?ל?ר ד'אמו?ר וזרקו מטבעות זהב אל ילדים ברחובות. הם אמרו שהקנגסיירוס השתתפו במיסה ואפילו הלכו לווידוי. אחר-כך לקחו התופרת והנץ את הקנגסיירוס אל נהר הסאו פרנסיסקו והתאכסנו בחווה של רופא. הרופא, שהיה פעם איש אמונם של הקנגסיירוס, עשה בחשאי יד אחת עם המדינה ושיגר מברק לכוחות הצבא ששהו בקרבת מקום כדי להודיע להם על נוכחותו של הנץ. הציפור בבית, כתב הרופא בהודעתו.

בעת פלישת הכוחות חנו הקנגסיירוס בערוץ של נחל אכזב. החשכה הקשתה על היורים לכוון למטרה. אבל בזכות מקלעי ברגמן החדשים, הכוחות לא נדרשו לכוון היטב. הם פגעו במטרות בקלות. למחרת בבוקר סיפר וקיירו ששחרר את עדרו למרעה, שראה כמה קנגסיירוס נמלטים מהקרב עם כוחות הצבא. הוא טען שראה חבורה קטנה של אנשים - כולם חבושים בכובעי העור המיוחדים של הקנגסיירוס ששוליהם מורמים בצורת חצי ירח - חוצים בצליעה את גבול מדינת פרנמבוקו. אבל נציגי המשטרה טענו שכל הפושעים נורו ונהרגו וכל הראשים נערפו, אפילו ראשה של התופרת.

אמיליה קראה את השורה האחרונה של הידיעה ולא הרגישה שספל החרסינה נשמט מידיה ומתנפץ לרסיסים על רצפת הצפחה. היא לא הרגישה שהנוזל הצורב ניתז על קרסוליה, לא שמעה את נשימתה של חמותה נעתקת ואת הכרזתה שאמיליה חסרת נימוס, לא ראתה את המשרתת זוחלת תחת שולחן השיש המשורג נימים כדי לנקות את הלכלוך.

אמיליה עלתה במהירות במדרגות אל חדרה - החדר האחרון בקצה מסדרון טחוב ומרופד בשטיח. אספדיטו היה בחדר. הוא ישב על מיטתה של אמיליה, והמטפלת סירקה את שערו הרטוב. אמיליה שילחה את האישה. היא הרימה את ילדה? מהמיטה.
הילד התפתל בחיבוקה של אמיליה המאמץ אותו בחוזקה, והיא הניחה לו. היא הוציאה תיבת עץ ממורקת שהיתה מונחת מתחת למיטה. אמיליה פתחה את סגר שרשרת הזהב שענדה על צווארה ופתחה במפתח הנחושת הקטן שהיה תלוי עליה את מנעול התיבה. בתוך התיבה היה מגש מרופד בקטיפה, שהיה ריק חוץ ממחרוזת פנינים וטבעת. דגה קנה לה את תיבת התכשיטים הגדולה ביותר שמצא והבטיח למלא אותה למענה. אמיליה הרימה את המגש. בחלל העמוק שמתחתיו - במקום שנועד לתליונים, לנזרים ולצמידים עבים - היה מונח אוסף הידיעות שליקטה מהעיתונים, כרוך בסרט כחול. מתחתיו היה מונח תצלום קטן וממוסגר. שתי ילדות עמדו זו ליד זו. שתיהן לבשו שמלות לבנות. שתיהן החזיקו ספרי קודש. אחת הילדות חייכה חיוך רחב. אלא שמבע עיניה לא תאם את השמחה הדרוכה שהביע פיה. הן נראו חרדות, מצפות. אחת הילדות זזה ברגע שהתמונה צולמה, ולכן נראתה מטושטשת. מי שלא הסתכל היטב, מי שלא הכיר אותה, לא יכול לדעת מיהי בדיוק.

את התמונה הזאת, תמונה שצולמה בטקס אכילת לחם הקודש הראשון, החזיקה אמיליה בזרועותיה כשעזבה רכובה על סוס את כפר הולדתה ט?קו?א?ר?יט?ינ?ג?ה. היא החזיקה אותה על הברכיים כשהיטלטלה ברכבת בדרכה לרסיפה. בבית קואליו היא שמה אותה בתיבת התכשיטים, המקום היחיד שנאסר על המשרתות לחטט בו.

עכשיו כרעה אמיליה על ברכיה ליד התמונה. ילדה? חיקה אותה. הוא הצמיד את ידיו בכוח אל חזהו, כמו שאמיליה לימדה אותו. הוא הביט בה. באור הבוקר לא היו עיניו כהות כמו שנראו לפעמים - החו?ם היה מנוקד בירוק. אמיליה הרכינה ראש.
היא התפללה אל סנטה לוזיה, הקדושה המגינה על העיניים, שעל שמה נקראה אחותה, הקדושה המגוננת עליה. היא התפללה אל הבתולה, הפטרונית של הנשים. ובלהט רב מכול התפללה אל סנטו אספדיטו, הקדוש הנענה לכל הבקשות הלא-אפשריות.
אמיליה ויתרה על רבות מאמונותיה הישנות והאוויליות בבית הזה - בית שבו בעלה לא היה בעל אלא אדם זר שלא היה לה עניין להכיר, שהמשרתות שבו לא היו משרתות אלא מרגלות מטעם חמותה, שפירותיו לא היו פירות אלא גילוף בעץ ממורק מת. אבל אמיליה המשיכה להאמין בקדושים. היא האמינה בכוחותיהם. אספדיטו החזיר את אחותה מן המתים פעם אחת. הוא יחזיר אותה שוב.

דודה סופיה שמרה את עצמות בעלה בתיבת עץ מתחת למיטתה. בכל בוקר שמעה אמיליה את רשרוש הסדינים המעומלנים, את ברכיה המתפוקקות של דודה סופיה כשכרעה עליהן ומשכה את התיבה ממקומה. "מנוח שלי," לחשה דודתה, כי למתים אסור לקרוא בשם. דודה סופיה קראה לו כך בימים טובים. אם התעוררה נרגזת - כשדלקת המפרקים הטרידה אותה, או אם היתה מודאגת בגלל אמיליה ולוזיה - היא פנתה אל התיבה בנוקשות במילה "בעלי". אם עד שעה מאוחרת בלילה התנדנדה בכיסא ובחנה בעיניים מכווצות את תמונות הדיוקן המשפחתיות, למחרת פנתה דודה סופיה אל התיבה בלחישה מהוסה ולבבית, "מנוח שלי". ואם הבצורת החמירה, אם לא היתה די עבודת תפירה, או אם אמיליה שוב המרתה את פיה, דודה סופיה נאנחה ואמרה, "אוי, מת שלי, משא שלי."
וזאת היתה דרכה של אמיליה לנחש את מצב הרוח של דודתה. היא ידעה מתי לבקש בד לשמלה חדשה ומתי לשתוק. היא ידעה מתי לא יקרה כלום אם תתבשם ותמרח מעט סומק, ומתי מוטב שפניה יישארו נקיים.
בין החדרים חצץ קיר מסויד לבן שהתרומם מהרצפה לגובה של שני מטרים כמעט, ושם החליפו אותו עמודי עץ שתמכו בקורות הגג ובשורות של רעפים כתומים. לחש תפילותיה של דודה סופיה התרומם מעל הקיר. אמיליה חלקה מיטה עם אחותה. אלומת אור מאובקת האירה מבעד לסדק ברעפי התקרה. היא חדרה לתוך הכילה המוצהבת של מיטתן. אמיליה מצמצה. היא שמעה את נקישות חרוזי התפילה המתחככים בין כפות ידיה של דודתה. נשמעה גניחה ואחריה קרקוש עצמותיו של דוד טיר?סו?, שדודה סופיה דחפה בחזרה אל מתחת למיטה. הגרירה היומיומית של התיבה שחקה שביל על הרצפה, שני פסים משופשפים, בהירים מן הלב?נים המשומנות שריצפו את כל החדרים בבית, חוץ מהמטבח.
רצפת המטבח היתה עשויה מעפר כבוש, כתום ולח תמיד. אמיליה היתה מוכנה להישבע שהלחות חודרת מבעד לסוליות סנדלי העור שלה. דודה סופיה ולוזיה התהלכו יחפות על הרצפה, אבל אמיליה התעקשה לנעול נעליים. כילדה היא שוטטה בבית יחפה, וכפות רגליה נעשו כתומות, כמו כפות רגליהן של דודתה ואחותה. אמיליה קרצפה את כפות רגליה במים רתוחים ובליפה כדי שיהיו לבנות, כמו שצריכות להיראות רגליים של גברת. אבל הכתמים לא ירדו, ואמיליה האשימה את הרצפה.
בשנה ההיא ירדו גשמי חורף זעומים, וגשמי ינואר לא באו כלל. עצי הקפה של השכנים לא פרחו. הפרחים הסגולים של צמחי השעועית שטיפחה דודה סופיה בחצר מאחור נבלו, והן איבדו מחצית מהיבול השנתי. אפילו רצפת המטבח התייבשה ונסדקה. אמיליה נאלצה לטאטא אותה שלוש פעמים ביום כדי שהאבק הכתום לא יצפה את הסירים, לא ישקע בכדי המים ולא יכתים את שולי השמלות. כעת ניסתה לחסוך כסף כדי להתקין רצפה של ממש, ולשם כך, נוסף על עבודתה הרגילה, תפרה עוד כותנות לילה וממחטות למעסיקיהן, הקולונל פ??ר?ייר?ה ואשתו, דונה קו?נ?ס?ייס?או?. כשתצבור את הסכום הדרוש, היא תקנה חצי שק מלט, והעפר הכבוש ייעלם תחת שכבה עבה של בטון.
הצד של לוזיה במיטה היה ריק. אחותה ודאי מתפללת לפני מזבח הקדושים שסידרה לעצמה במזווה, כמו שהיא עושה כל בוקר. אמיליה החליקה מתחת לכילה וירדה מהמיטה. גם לה היה מזבח משלה. על ארגז הבגדים שלהן היתה מונחת תמונה קטנה של ס?נטו אנטוניו, גזורה מהגיליון האחרון של השבועון האהוב עליה, "פו?ן פו?ן", שכלל גזרות לתפירת בגדים, סיפורים רומנטיים בהמשכים ומדי פעם מדריך תפילה. דונה קונסייסאו נתנה לאמיליה גיליונות ישנים של "פון פון" ושל עוד דו-שבועון שנחשב מאוד בעיני אמיליה, "או? ק?פ??ר?ישו?". היא שמרה אותם בשלוש ערמות מסודרות תחת מיטתה, למרות טענותיה של דודה סופיה, שהם ימשכו עכברים.
אמיליה כרעה על הברכיים מול הארגז השחור הישן. "פון פון" הורה לשים את תמונתו של סנטו אנטוניו - הקדוש השדכן - מול מראה, ולידו להניח ורד לבן. "מצאי את בחיר לבך!" הורה השבועון. "התפילה תבטיח שתמצאי את בן-הזוג המתאים לך". "פון פון" הבטיח לקוראות ששלוש תפילות "אבינו שבשמים" ושלוש תפילות "או?וה מריה" לסנטו אנטוניו מדי בוקר יביאו את התוצאה המקו?וה.
אמיליה הניחה את תמונת הקדוש ליד המראה המעורפלת שלה - זו היתה מראה בגודל כף יד שקנתה בחסכונותיה, והיא היתה חסרת ערך בהשוואה למראה הארוכה שבחדר המדידות של דונה קונסייסאו, אבל אמיליה בכל זאת השעינה את המראה הקטנה על ארגז הבגדים ובחנה היטב את פניה ושערה. ורדים לבנים לא היו בכפר שלה. עכשיו לא היו בו פרחים בכלל. הציניו?ת הנדיבות שצמחו בצדי הדרכים איבדו את כל עלי הכותרת הוורודים והצהובים והשירו את הזרעים על האדמה הצחיחה והקשה. הדליות של דודה סופיה הרכינו את ראשיהן הכבדים ונעלמו בפקעות הטמונות מתחת לאדמה כדי להסתתר מפני החום. אפילו עצי הקשיו ושיחי הקפה שניצבו בשורות נראו חולניים, ועליהם הצהיבו מן השמש התמידית. לכן תפרה אמיליה ורד משאריות בד. סנטו אנטוניו ייאלץ לגלות הבנה. היא שילבה את כפות ידיה והתפללה.
היא היתה בת תשע-עשרה, וכבר נחשבה לבתולה זקנה. רכלניות הכפר ניבאו שהיא ולוזיה יישארו ברווקותן, אבל כל אחת מסיבה שונה. גורלה של לוזיה נחרץ בגלל התאונה שקרתה לה בילדותה: בגיל אחת-עשרה היא נפלה מעץ גבוה וכמעט מתה. התאונה עיוותה את זרועה והשאירה את לוזיה - לטענת הרכלניות - קצת מבולבלת. שום גבר לא ירצה אישה בעלת מום, הן אמרו, ובוודאי שלא אישה חמומת מוח כמו לוזיה. לאמיליה לא היו מומי גוף, תודה לאל הטוב. ופעם היו לה מחזרים רבים; הם הופיעו בבית כמו כלבים משוטטים. דודה סופיה כיבדה אותם בקפה ובעוגת מ?ק?ש?ייר?ה, ואילו אמיליה התחבאה בחדרה והתחננה לפני לוזיה שתגרש אותם.
אם הם התעקשו להישאר, אמיליה נעמדה ליד הדלת והציצה למטבח. מחזריה היו איכרים צעירים שנראו מבוגרים מכפי גילם. הם חבשו כובעים חסרי צורה, ישבו ברגליים פשוקות לרווחה ופוקקו את המפרקים הענקיים והמיובלים באצבעותיהם. בעת החיזור הם היו מלאי מבוכה וחיוכים, אבל אמיליה ראתה אותם מתמקחים בשוק השבועי, צועקים ומתרברבים, תופסים תרנגולים בידיים ומולקים בזריזות את ראשיהם. לא פעם, אחרי שאמיליה דחתה מחזר, היא ראתה אותו מצעיד את רעייתו הטרייה בשוק של שבת, מושך את כלתו הביישנית מצד לצד כדי להציג אותה לראווה, כאילו הנערה אינה אלא חיה פזיזה שעלולה להימלט מאחיזתו של בעלה.
אמיליה קראה את הסיפורים הרומנטיים ב"פון פון". מחוץ לטקואריטינגה התקיים גזע שונה של גברים. הק?ב?ל?יירו?ס היו מבושמים ומלוטשים. היו להם שפמים מסורקים, שיער משומן, זקנים גזוזים, בגדים מגוהצים. בעיניה, העיקר לא היה כלל עושר, אלא הליכות. והיא לא היתה סנובית, כמו שאמרו עליה הולכי רכיל בכפר. היא כמהה לעידון, לא לעושר. למסתורין, לא לכסף. בלילה, אחרי התפילות, אמיליה דמיינה שהיא אחת מגיבורות "פון פון", לבושה על-פי צו האופנה ומאוהבת ברב-חובל שספינתו נטרפה. היא ראתה את עצמה עומדת על דיונה וצועקת את שמו מעל המים. או כאחות המטפלת בו בשובו. הוא נעשה אילם, והיא משמשת לו קול, היא מסתכלת על גבותיו הכהות העולות ויורדות המת?קשרו?ת איתה בשפה המובנת רק לה. המסתורין הזה, הכיסופים הנוגים שעברו כחוט השני בכל הסיפורים ב"פון פון", הם ככל הנראה מקור האהבה. אמיליה התפללה שהיא תבוא אליה. היא ישנה בלי כרית, נשבעה לוותר על ממתקים ודקרה את אצבעה שלושים פעם במחט התפירה כמ?נחה לקדושים כדי לזכות בעזרתם. אף אחד מהדברים לא צלח. הוורד הלבן והתפילות שהציע ה"פון פון" היו שביב התקווה האחרון שלה.
אמיליה הניחה בין ידיה את התמונה של סנטו אנטוניו שגזרה מהעיתון ולחצה אותה.

"פרופסור ס?ל?יו?," אמרה בין התפילות.

פרופסור סליו, המדריך לתפירה, לא היה מסתורי ולא טרגי. הוא היה גבר צנום בעל עיני צבייה ואצבעות ארוכות. והוא היה שונה מהבחורים בטקואריטינגה. הוא לבש חליפות מגוהצות ונעל נעליים מצוחצחות, והוא בא מסאו פאולו, הכרך הגדול ביותר בברזיל, וישוב לשם אחרי שקורס התפירה יסתיים.

"בבקשה, סנטו אנטוניו," לחשה אמיליה. "תעשה שאני אסע איתו."
"לא צריך לבקש מהקדושים סתם דברים," אמרה לוזיה. היא עמדה בפתח חדרן. ראשה כמעט נגע במשקוף המסויד. כשהיא נכנסה לחדר, נדמה היה שהיא ממלאת אותו, מקטינה את החלל בהשוואה לגודלו האמיתי. כתפיה היו רחבות, ושרירי זרועה הימנית - הזרוע הבריאה - היו עגולים וחזקים משנים של סיבוב הידית במכונת התפירה של דודה סופיה. עיניה היו התו הנשי והיפה ביותר בפניה. אמיליה קינאה בה בגללן. הן היו כבדות עפעפיים, כמו עיני חתול, וירוקות. צבע עיניה של לוזיה היה מפתיע תחת גבותיה העבותות וריסיה השחורים, כמו נבטי הדליות של דודה סופיה שבצבצו מהאדמה הכהה. לוזיה ערסלה את זרועה השמאלית, הנכה, בידה הימנית. המרפק היה מקובע לצמיתות בזווית ישרה. אצבעותיה וכתפה של לוזיה פעלו היטב, אבל המרפק לא התאחה כראוי. דודה סופיה האשימה את הא?נ?ק?נ?ד?ייר?ה שקיבעה את העצמות ברשלנות כזאת.

"אהבה זה לא סתם דבר," אמרה אמיליה. היא עצמה עיניים והמשיכה להתפלל.
"וסנטו אנטוניו הוא בכלל לא הקדוש שממנו צריך לבקש," אמרה לוזיה. "הוא יטעה בשידוך. את מבקשת סוס אציל, והוא ייתן לך חמור."
"ה'פון פון' אומר אחרת."
"את צריכה להתפלל לסאו פ??ד?רו?."
"תתפללי א?ת א?ת התפילות שלך, ואני אתפלל את שלי," אמרה אמיליה ולחצה חזק יותר על התמונה שבין כפותיה.
"ואת צריכה להדליק נר כדי שהוא ישים לב אלייך," המשיכה לוזיה. "פרחים לא עוזרים. וזה אפילו לא פרח אמיתי."
"תשתקי כבר!" התפרצה אמיליה.

לוזיה משכה בכתפיה ויצאה מהחדר. אמיליה ניסתה להתרכז בתפילות אבל לא הצליחה. היא הסיטה את שערה אל מאחורי אוזניה, נשקה לתמונתו של סנטו אנטוניו ויצאה מהחדר בעקבות אחותה.