טורניר שיר הקיץ: שלב רבע הגמר

קרב שהוא בין החדש לישן ובין הבן המועדף לסנדקים שהפכו אותו למי שהוא, אבל לאו דווקא כמו שהייתם נוטים לחשוב. אייל גולן הוא אולי זכר האלפא המובהק ביותר של הזמר המזרחי, אבל חדשן הוא בוודאי לא. לעומת אתניקס, שיצרו סינרגיה משילוב של מזרחיות ופופ אלקטרוני פט שופ בויזי, גולן – כאשר הוא נותר חשוף וללא העזרה של זאב נחמה ותמיר קליסקי - הולך אחורה, לעבר להיטי החפלות של שנות השמונים. ואכן, "יפיופה" מרגיש, לטוב ולרע, כמו להיט מפעם. הוא נשמע מוכר כבר מהרגע הראשון, אבל נמאס באותה מהירות. מה שאי אפשר לומר על "ציפור מדבר".

המנצח: "ציפור מדבר" של אתניX

אין זה מקרי שבקליפ של "לכבוד הקיץ" מחופשים חברי גזוז לאסקימוסים. "אמנם אני עוד לא מזיע" שרים גידי, דני, מזי ומוטי, ולא מתכוונים להתחיל – "לכבוד הקיץ" הוא שיר נטול זיעה או מאמץ; שלגון קרח מצנן בטעם אננס, שאין בינו ובין הקיץ הישראלי מאום, לא מאוד בשונה לגזוז – להקת פופ שלא תהיה כאן יותר. גם "כמה חם" הוא שיר נדיר בכיפיות שלו באקלים הישראלי, אבל כולו מריח כמו חתיכה שיוצאת מהים, מכוסה במלח ורצה לאהובה הצעיר המחכה לה. והיא אפילו לא צריכה מגבת מרוב שחם בחוץ.

המנצח: "כמה חם"

שני שירי קיץ שניצחו על שום היותם ממוקמים היטב בצד הנכון של החמסין - בחוף. בנוסף, מדובר בשני שירים שהגיעו מז'אנרים שונים לחלוטין, כך שלא באמת ניתן להשוות ביניהם מוזיקלית מבלי להיתפס לאבחנה בעלת טעם אישי, אשר מסיטה מהנושא והוא - לאיפה הכוסיות הולכות?

אם כן, נותר רק לעסוק בשאלה, מי הגבר שהיית רוצה שיתחיל איתך? מי הגבר שהיית מת לשבת איתו למשחק שש בש? האם אתה מגיע לחוף מציצים של שלום חנוך או מעדיף את חוף התופים של שלומי שבת? אתה מתחיל עם בחורה ששותה גולסטאר או כזו שמגיעה עם נעלי עקב ווודקה רדבול למסיבת חוף? נראה שבסופו של דבר, גם אלו שהשתכרו בחתונות לצלילי "בחוף של טרפטוני", העדיפו לחזור לשטח הטבעי שלהם ולהעביר את הזמן עם מה שמה של מאיר אריאל. אחרי שטבלו במעיין הרווקות הם שמחו לחזור לחתונה ולהבין שבחוף של טרפטוני זה נחמד, אבל בחורות כמו ניצה לא תמצא שם.

המנצח - "סוף עונת התפוזים"

הרעננות הנצחית של "מכת שמש", כמו שפריץ של אקדח מים סילוני, מוכיחה שיובל בנאי תמיד היה קול אמיתי, כזה קול שאפילו שיר מבאס כמו "דני" לא הוריד ממנו טיפת מגניבות. ב"מכת שמש" הוא גם מחבר לעצמו אנרגיות של מגניב נצחי אחר, שמוליק קראוס, והתוצאה היא שיר שרק קטע כמו "עתיד מתוק" יכול להאפיל עליו כשיר קיץ.

"עתיד מתוק" הוא מסוג הרגעים שהמוזיקה הישראלית הייתה חייבת כדי לפתח לעצמה זהות שלמה ומרתקת. הוא שואב ממסורות מוזיקליות אנגליות, נוגע באגביות באמריקאיות ובעיקר נטוע בשפה הישראלית, ביומיומיות שלה, באפרוריות שבין האישי לפוליטי. זו שמתחילה עם חלומות גדולים ונגמרת כמו תמיד - בים. הקיציות שבו היא לאו דווקא הפזמון הקליט או השורות הקצרות וגם לא ה"באב-באב-שו באפ" שבו. זה התחושה שבקיץ מנוקזות כל התקווה והכישלון של חיים צעירים בישראל לצומת אחד מרכזי, חם ומיוזע, שמתחיל באוטובוס ונגמר בים ולא במכת שמש, אלא באגרוף לפנים.

המנצח - "עתיד מתוק"