טורניר שירי הקיץ: חצי גמר

הקרב המצופה בין אריק איינשטיין לשלום חנוך עם שני שירי חוף קלאסיים בגישה שונה – הבחורות המתחלפות – ניצה, שירלי ומה שמה - של מאיר אריאל ו"סוף עונת התפוזים", מול הרומנטיקה של אריק ב"כמה חם". "כמה חם" הוא שיר יפהפה; המלים שלו מקסימות, הלחן שלו ממכר והעיבוד שלו - עם האינטרו של התופים – היה מהפכני. אבל הקיץ, זאת יודע כל דרדק, הוא לא זמן למונוגמיה ולא. יש יותר מדי בחורות ובחורים על החוף מכדי שאפשר יהיה להתרכז בכוכב בודד מכל השלל. יש את ניצה ואת שירלי ומחירי סוף עונה.

המנצח: "סוף עונת התפוזים"

כל מי שקצת השתזף בשמש של הפופ הישראלי מכיר את המשפט "איך יודעים שהקיץ הגיע? יוצא אלבום חדש של אתניקס". ההרכב של זאב נחמה היה הרכב קיץ אולטימטיבי, עם גרוב וקצב של ניו אורדר, פוזה של פט שופ בויז וגרידיות שהולידה בסופו של דבר את "צאי אל החלון" של איל גולן. "ציפור המדבר" הוא הטור דה פורס הקיצי של הלהקה הזו (לצד רזומה פוליטי מרשים, בוודאי מרשים מזה של יובל בנאי מהגבעות של ביירות) שמראה שאם קצת מאמץ, אתניקס היו עושים את זה.

אלא ש"ציפור מדבר" הוא סיכום הסיפור של אתניקס -‏ לחן מעולה, מילים של המנון אסיד ("כמו ציפור את חופשיה/רוצה לגעת בשמים") ורק הצורך לדחוף עוד סלסול, עוד טוויסט, עוד שטאנץ. במקור, היו צריכים החברים לעצור במונוטוניות של מכונת התופים, להתביע חותם ולחכות לקיץ הבא.

לעומתו, "עתיד מתוק" הוא אחד השירים הגדולים של משינה, מאלבום ששאב השראה מהניו-וויב שבו אתניקס לא הסתפקו. הוא לקח את המקצב הבסיסי, הטריף אותו בקולות מוכפלים ("ליפול ליפול ליפול") ואז זרק אותו לשמש. עד לסיום המחורפן שלו "עתיד מתוק" לא יוצא מהקווים, בדיוק כמו הדמות בשיר שמנסה לעוף עם הציפורים ולא מצליחה לעשות זאת מבלי ליפול. ואז הוא מתפרץ.

בעצם, מוטיב הציפורים הוא מה שמכריע כאן. ציפור המדבר שרוצה לגעת בשמיים מול הציפורים שעפות ואי אפשר להיאחז בהן. חזון מוזיקלי מוגזם של סלסולים ומכונות תופים לעומת רוקנרול מציאותי וקשוח שבסיומו הארטיק נמס וכל הרצפה דביקה מכלומניקיות. פלא שיובל בנאי מסיים את השיר בצרחות?

המנצח: "עתיד מתוק"