נו, ההוא מהזה

צ'ארלס נאפייר נולד בסקוטסוויל קנטאקי בשנת 1936 והחל את דרכו הקולנועית דווקא בסרט של ראס מאייר, אחד מחלוצי הפורנו של שנות השישים שהמשיך והעסיק אותו גם בסרטיו המאוחרים יותר. הרזומה הטלויזיוני של נאפייר, הוא מן המגוונים והעמוסים שתתקלו בהם עד שנראה שעל התפתחות הטלויזיה האמריקאית יהיה אפשר ללמוד רק מן הקריירה שלו: "מסע בין כוכבים" (המקורי), "משימה בלתי אפשרית", "קוז'אק", "סטארסקי והאץ'", "שבע כלות לשבעה אחים", "אביר על גלגלים", "דאלאס", "בית דין לילי", "פרקליטי אל. איי" ואפילו קולות נהמותיו של "הענק הירוק", כולם פירנסו את נאפייר בזמן זה או אחר, אולם גם בקולנוע, בדרך כלל בתפקידים של אנשי צבא קשוחים, דרומיים אלימים או פושעים, נוכל לנסות ולהיזכר בחיוכו הקרימינלי בסרטים כמו "אנאפוליס", "מת לצחוק", "אוסטין פאוורס", "נשים בעורף", משימה גורלית" ו"מיאמי בלוז". הבמאי ג'ונת'ן דמי בחר לטפח אותו כדמות משנית חוזרת בסרטיו ועל כן נוכל לזהותו (בקושי) ב"משהו פראי", "נשואה למאפיה" ועוד שני סרטים עליהם ארחיב מיד. נאפייר הצטיין בכדורסל בילדותו, הוא שירת בצבא האמריקאי והמבקר רוג'ר איברט כינה אותו "ההוא עם החיוך של מלתעות".

האפ. בי. איי מנסים לגלות את זהותו של "בפאלו ביל", רוצח סדרתי חמקן, שנוהג לקלוף את עורן של קורבנותיו. לשם כך, מגויסת הסוכנת קלריס סטרלינג (ג'ודי פוסטר) לנסות ולדובב רוצח סדרתי אחר, חניבעל לקטר (אנת'וני הופקינס), פסיכיאטר לשעבר, שנהג לאכול את מטופליו ושכנראה מכיר את ביל באופן אישי. בכדי לגרום ללקטר לדבר, הסוכנת סטרלינג מוכנה ללכת לקראתו בשלל צורות, כולל להעבירו מכלאו בבולטימור לכלא חדש, שם שומר עליו (לזמן קצר) לוטננט בויל (נאפייר), עד שמחליט לקטר לעשות מעשה. בויל מצטייר כקצין קשוח שיודע את עבודתו ולא ממש מתרגש מה"מפלצת" עליה מונה. "תתנהג כמו ג'נטלמן", הוא אומר ללקטר, "ותקבל שלוש ארוחות ביום!". לדאבונו, באותו יום ממש, מקבל לקטר עוד שתי ארוחות לא מתוכננות.

אנדרו בקט (טום הנקס) עו"ד צעיר ושאפתן בפילדלפיה של תחילת שנות התשעים פוטר מעבודתו ומאמין כי צעד זה נעשה עקב מחלת האיידס בה אובחן ואותה הסתיר משותפיו. לאחר שתשעה עורכי דין מסרבים לייצג אותו, מגיע בקט לבסוף לג'ו מילר (דנזל וושינגטון) רודף אמבולנסים הומופוב, אותו ניצח בתחילת הסרט במשפט והשניים מחליטים לתבוע את חברת עורכי הדין שפיטרה את בקט. סביר להניח שצ'ארלס נאפייר לוהק לתפקיד השופט גרנט מאחר וחזותו הדרומית וחיתוך דיבורו יעידו על שופט שמרן. כזה שלאו דווקא יקבל "אורח חיים אלטרנטיבי" כמו ששוב ושוב קוראת ההגנה לנטייתו המינית של בקט. אולם מלבד הרמת גבה מזועזעת אל מול פצעי החזה המחרידים שנאלץ גיבורינו להראות לבית המשפט, בסופו של דבר מוכיח עצמו גרנט כשופט מוסרי והוגן. המון טקסט אין כאן, אבל בכל זאת שופט.

ג'ייק בלוז (ג'ון בלושי המנוח), משתחחר מכלא ג'ולייט. אחיו אלווד (דן אקרויד) אוסף אותו ולאחר קפיצה קלה מעל הגשר וביקור אחד אצל נזירה אלימה, מגלים השניים שבית היתומים בו גדלו עומד להיסגר בקרוב והמוצא היחיד הוא לאחד את להקת הרית'ם אנד בלוז שלהם ולעשות הופעות רווחיות במיוחד, תוך כדי משחקי חתול ועכבר בלתי אפשריים עם משטרת אילינוי. על הדרך מגיעים השניים (בליווי להקתם הגדולה והמיואשת) לבקתת הקאנטרי של בוב ("אנחנו מנגנים את שני סוגי המוזיקה: קאנטרי וווסטרן!"), מציגים עצמם בתור "החבר'ה הטובים", מנגנים סט כושל מול בקבוקי בירה מתנפצים ונוסעים לדרכם. מה רבה הפתעתם של "החבר'ה הטובים" האמיתיים, שמגיעים לבקתה דקות ספורות לאחר מכן ומגלים שאלווד וג'ייק גנבו להם את הגיג. זמן קצר אחר כך טאקר מק'לרוי (נאפייר), מנהיג הלהקה ונהג הוואן, מחליט בליבו לתפוס את האחים עוד לפני המשטרה (והניאו-נאצים שגם רודפים אחרי גיבורינו) וללמד אותם לקח, אותו לא ישכחו. אולם לאלווד ולספריי הדבק שלו, יש רעיונות אחרים.

לאחר שהצליח לעצור סוף סוף את ג'ון רמבו (סילבסטר סטאלון) בסרט הקודם (והטוב יותר), מגיע הקולונל טראוטמן (ריצ'ארד קרינה) לבקרו בכלא, כאשר הצעה מפתה בידיו: שמועות על שבויים אמריקאים שעדיין לא חזרו מוויטנאם נשמעות מכל כיוון וכמבקר חוזר בחבל הארץ, רמבו מתבקש להביא לכך הוכחות בצורת תמונות סטילס. את התדרוך היותר פרטני מקבל ג'ון ממרשל מרדוק (נאפייר) שעושה רושם של מפקד אחראי ומצפוני. מה רבה הפתעתו של ג'.ב וקומץ השבוים ששחרר, כאשר מסוק החילוץ האמריקאי (שכבר ממש קרוב אליהם, רבאק!), מקבל הוראה ישירה ממרדוק, שלא לאסוף את הקבוצה. מאותה נקודה ואילך וכיאה לסרט אקשן מהתקופה, אין ספקות לגבי מוסריותו הקלוקלת של מרדוק. מדובר באיש מושחת, שכצפוי מקבל את שלו עד סוף הסרט. החיוך הזחוח של נאפייר ורטוריקה פנים-צבאית אינטרסנטית נצעקת, הם כל שנדרש בשביל למלא את תפקיד הרע האמריקאי (הויאטנמים והרוסים הם יותר רעים ועל כן, יענשו!), בסרט הספציפי הזה, שהוא אגב, פחות גרוע ממה שזכרתי. את מה שדמותו של מרדוק מלמדת אותנו ידענו כבר בסוף "משחק הדמים": לא מתעסקים עם רמבו.