צלילי העוד

בסוף השבוע האחרון נפתחו שלוש תערוכות חדשות בגלריית גרוס בתל אביב: "אקסטרה סמול" של ענת בנדורי ו"מעובד" של לימור ויסברג בשני החללים המרכזיים, ו"הדובדבן שבקצפת" של ליאורה קנטרביץ'. בפועל מדובר בארבע תערוכות, אם סופרים את התערוכה של זיו תדהר בחדר המדרגות ואפילו בחמש, אם סופרים את המיצג האקטואלי החדש בשירותים שעיצבה נעמי שלו, בעלת הגלריה ואוצרת התערוכות.

הגלריה שחורטת על דגלה את סמל האנטי מסחריות, מציגה תערוכה פופולרית (במובן החיובי) שעיקרה צרכנות, אך לאו דווקא כביקורת. ואכן, למרות טענתו של תדהר על כך ש"האמנות שמוצגת כאן לא בהכרח מתיישבת טוב עם רהיטים של קסטיאל", ניתן בקלות לצאת מהתערוכה עם דחף עז לשופינג.

התערוכה של תדהר, אדריכל ואיש תקשורת, מורכבת מטקסטים וצילומים של דירות מעוצבות ובניינים בתל אביב המדגישים את הפערים הכלכליים בין הדרום המוזנח של תל אביב לעומת הצפון המטופח. הדגש על השוני מבליט גם את הדומה ועל כן מגשר, גם אם רק באופן צורני, על הפערים המעמדיים בין המחוזות. "להציג את העבודות בחדר המדרגות הולם בעיניי את זוגיות המרחב שאני מתעניין בה", אומר תדהר. "חדר המדרגות הוא חלל ציבורי שאין לי שליטה על מה שרואים בו, או על העבודות. יכולים להשחית אותן ולגנוב אותן", הוא מציין ואכן, בין אם רוצים או לא, הופך חדר המדרגות לא רק לחדר שימושי, כי אם לחדר ציבורי המלא בתוכן שניתן לנו בחינם.

נעמי שלו מתייחסת אל התוכן הזה ומסבירה כי בתערוכה הקבוצתית הנוכחית התוכן הרבה יותר מעניין אותה מאשר האסתטיקה. "הטכניקה ממש לא חשובה לי. מה שמעניין אותי זה מה שהאמן רוצה להגיד. אמנות צריכה להיות עם מסר או לפחות לגלות לי משהו על המחשבות של האמן שעשה אותה. כל מי שגורם למוח שלי לעמוד יכול להציג פה. בתערוכות החדשות האמנים אומרים הרבה על כל תרבות הצריכה שלנו, כל אחד מזווית אחרת ".
התערוכה של ענת בנדורי מורכבת מ-180 ריבועים דמויי גלויות, כשחלקם תלויים כדוגמיות צבע בטמבור, וחלקם תלויים על הקיר. כל ריבוע עומד כקולאז' קטן של חומרים ומושגים מעולם הצרכנות: מחירים, מידות, ברקודים ומקומות ייצור. סיסמאות כמו ""100% cashmere, "service not included" ו""Exp. date, משולבות בין שאריות של עץ, שרידי נייר ואריזות, קבלות דהויות ותגיות מחיר, ודמות אחת של אישה מציצה מבעד לשכבות של מרביתן. אישה שכאילו מתעדת עצמה מביטה מבעד לחלון הראווה המפתה, או שאולי מתעדת את הצופה ששופט אותה מהצד. אולי היא בכלל צרכנית חסרת מעצורים, אובססיבית ושטחית. דווקא השטחיות שמהדהדת מהמינימליזם של העבודה, מייצרת תחושת הזדהות גדולה עם אותו רצון לאגור ולאסוף. שיהיה הרבה מן אותו אוסף ואם אפשר בצבעים שונים.

התצלומים של ויסברג בתערוכה יכולים גם הם להיכלל ברשימת המכולת שלכם. מדובר בצילומים מיקרוסקופיים של סוגי מאכלים מעובדים כשויסברג חוקרת באמצעות יופי בוהק את החומרים שנכנסים לנו לגוף. התוצאה שיוצאת מהתקריב הממוקד בסיבי המאכלים, מדמה תחושה של שלל חיידקים ותאים המתהוללים תחת עדשת המיקרוסקופ. "מתוך התבוננות מיקרוסקופית במציאות של הזמן המדוד, כפי שהיא מתבטאת באוכל המעובד שלנו, אני מוצאת את האבדן" מסבירה ויסברג, "האבדן הגדול שבהקלות המדומות, כשקיצורי הדרך הופכים את אותה הדרך לארוכה ומייגעת".

אותה סקרנות דקדקנית מאפיינת גם את שאר העבודות בתערוכה ומקנה להן את ההצדקה הקבוצתית. השילוב ביניהן יוצר תמונה רחבה ורבגונית של נטיות הצריכה של כולנו ופונה ישירות לעורב החבוי בכולנו, שרואה משהו נוצץ ורוצה שיהיה שלו.