חלום, חבר

הסולואים הארוכים, הבלתי נגמרים, הסאונד המנופח של התופים, השירים שמחולקים לשלושה וארבעה ותשעים ושבע אלף חלקים – מדובר בעסק שיכול בקלות לפרק מערכות יחסים עם צווי הרחקה. אז למה ללכת? כי המופע הזה היה חידה. עשרות אלפי כרטיסים נמכרו בזמן מהיר למדי, הפקה ענקית לצד עיסוק תקשורתי קטן מדי, בוודאי ביחס להופעה בסדר גודל כזה. מה הסוד של דרים ת'יאטר?

"אני חושב שהלהקה מתרגשת בטירוף. הם לא רגילים לסדר הגודל הזה של הקהל", אומר לי צופה מספר דקות לפני שההופעה מתחילה. הוא מספר שההופעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הלהקה הכילה 20,000 אנשים. אמש היו באצטדיון, לפי הערכות, למעלה מ- 10,000 שהרביצו כל סולו של פטרוצ'י באייר גיטאר דמיוני, היכו בתופי האגרופים שלהם, הרימו מצתים, שלפו סלולרים ובעיקר לא הצליחו להתייאש מהשינויים התכופים בקצב של הלהקה בעוד סולו, עוד אלתור ועוד פזמון, גם בבלדות השקטות לכאורה.

הסיפור בהופעה הזו הוא לא רק המוזיקה, אלא ההזדמנות לחזות באופן הנכון שבו להקה גדולה פוגשת קהל מעריצים אדוק לראשונה: סט עמוס בנאמברים מוכרים, למרות אלבום חדש שבדרך ותקשורת בלתי פוסקת עם הקהל כשהמתופף לא מפסיק לזרוק מקלות לקהל ולסמן עם הידיים "רוקנרול. מישהו כנראה הכין את הלהקה לפני, לציפיות הגדולות של המעריצים מהם וכך נוצר מפגש מושלם בין להקה שרוצה להעניק לבין קהל שמעוניין לקבל.

לדרים ת'יאטר יש חיסרון מרכזי, מלבד העיסוק בפרוג מטאל, והוא הסולן. לא בלבד שלברי הוא ג'ובניק על הבמה, כזה שמגיע בחלקים שלו, צורח כמו אקסל רוז, מחזיק בסטנד כמו אקסל רוז ונעלם מאחורי המגברים בזמן שהלהקה מנגנת כמעט כמו אקסל רוז. מדובר בפלקט לעומת הטכניקה העילאית ושיתוף הפעולה בין פטרוצ'י, מיאנג, רודאס ופורטנוי. ואם כבר, אז מומלץ להחליפו באקסל רוז. או אולי ברמי פורטיס.

ההופעה של דרים ת'יאטר, אחרי ההופעה של דפש מוד ולפני מדונה ופיית' נו מור, מצביעה על עליית מדרגה בחשיבה של מפיקי המופעים מאחורי החומרים שהם מביאים לישראל. דרים ת'יאטר היא תוצאה של סקר שוק נבון, שמקל על התעוזה הכלכלית שמצריכה הפקה כזו. אחרי שנים של פליטי אייטיז וסבנטיז, המפגש המוצלח בין דרים ת'יאטר למעריצים שלהם מוכיח שכדאי לנסות להמשיך ולשבור את הטאבו, להפסיק למחזר ובקיצור – יובא ספרינגסטין ומיד!

הרגע המרגש ביותר בהופעה התרחש בין הביצועים ללהיטי הלהקה כמו "Constant Motion", "The Spirit Carries On" וכמובן "Pull Me Under". על הדשא עמדו זוג דתיים לפי הכיפה, נשואים לפי המטפחת על הראש. לרקע הגיטרות הם התנשקו ולצידם עמד עולה חדש בלי חולצה שצרח "זאת ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי" לפחות ארבע פעמים. רומנטיקה לצד טירוף בהופעת מטאל - רגע ישראלי כל כך ואוניברסלי כל כך.