עשרים וארבע שנים חלפו מאז סיומה של מלחמת לבנון והפצע הפתוח הזה שב ומפריש מוגלה בכל פעם מחדש. בהתחלה היו אלה זיכרונות טריים והלומי קרב שהציפו את העיתונים, לאחר מכן הפכו העדויות לספרים רבי פאתוס והשיא הגיע בדמות ספקטקלים קולנועיים כמו "בופור" ו"ואלס עם באשיר". בכל אלה עברו כחוט השני תחושות האמביוולנטיות, הבלבול והאשם שהוצגו מהעיניים הציוניות שלנו, האורחים הבלתי רצויים שחדרו לבירת לבנון, היו שותפים לזוועה ונגעלו ממנה.
"הרולטה של דה נירו", ספר המופת של ראווי חאג' שראה אור בקנדה ב-2006 ותורגם לאחרונה מאנגלית על ידי יותם בן יואב (בסיוע ארומה ערבית משובחת של ג'קי חוגי), עורר הדים ברחבי הגלובוס וזכה בפרסים יוקרתיים, אולם דומה שלאף אחד הוא לא עושה שירות טוב יותר מאשר לנו. לא רק משום שהוא קליפי, קצבי ופיוטי, אלא בעיקר מכיוון שהוא מצייר את התמונה המוכרת לנו בצבעים אחרים. במרכז לא עומדים עוד הפולשים הבלתי קרואים, אלא המקומיים שמנסים לשרוד. לא ברור מי בעדך ומי נגדך וטבח סברה ושתילה הוא לא אות קין אלא פעולת נקם אינסטינקטיבית שמבוצעת תחת השפעת סמים קשה. ייסורי המצפון הם כלל לא צד בעניין. זהו היתרון הגדול של חאג' על פני כל עדות זרה, טובה ככל שתהיה - הוא לא נותן למצפון להיות המצפן, ובכך מסלק מהדרך, תרתי משמע, את כל המוקשים שעמדו בדרכם של היוצרים הישראלים.
בסאם וז'ורז', שני חברי ילדות שגדלו במזרח ביירות הנוצרית, חווים ביחד את מלחמת האזרחים הקשה בתחילת שנות ה-80. הם מנסים, ביחד ולחוד, למצוא את הדרך להישרדות פיזית, פיננסית ומנטאלית, כשהם חייבים להלך בין הטיפות במציאות רווית דם וכמעט בלתי אפשרית. ז'ורז' חובר למיליציה של אבו נהרא (דמות בדיונית המבוססת על אלי חובייקה, מפקד הפלנגות שהיה אחראי לטבח הפליטים) ומנסה לשכנע גם את בסאם להצטרף. משהאחרון מתחמק, מתגלה בין השניים משבר אמון שהולך ומחריף. דרכם של בסאם וז'ורז' נפרדת, בסאם מצליח להימלט לפריז, שם הוא מגלה ממצאים חדשים על חברו. בתוך כל העלילה צומחת גם המעורבות הישראלית, שלא מורגשת בפתיחה ונוסקת בהדרגה בהמשך.
יש גן עדן
כפי שמרמז השם, "הרולטה של דה נירו" רווי אקשן ועתיר הומאז'ים. חאג' מייצר קולאז' מופלא מסרטי הסבנטיז של רוברט דה נירו וכמו האיטליאנו הקשוח מ"נהג מונית" והלוחם האמוציונאלי מ"צייד הצבאים", מאמין שהאקדח הוא חברו הטוב ביותר של האדם. במיומנות רבה הוא שוזר פרט אחרי פרט ונמנע מקלישאות. האלימות היא כלי עזר בשירה יפהפייה שזמירותיה נשמעות במשך 238 עמודים. תוך שהוא נשען לכל אורך הספר על חלקיק פסוק מספר יחזקאל האפוקליפטי ("ורחב עשרה אלף", יחזקאל מ"ה, א'), מיטיב חאג' להספיג את ריח העשן של ביירות השרופה בנחיריו של הקורא. במסמך מענג, מתובל בחוכמת רחוב, הומור שחור, כבד ספוג בוויסקי ומזרקים מלאי הרואין, הוא מתעד את ימי המוות של הבירה התוססת בצורה שונה מזו שהכרנו.
כאמור, הקשר הישראלי גדל ככל שמתפתחת העלילה, ומעניין לבחון אותו מנקודת מבטם של בני בריתנו למלחמה. היינו התקווה שלהם ("תן לזה חודש או משהו כזה ותראה אותם כאן, מגרשים את הסורים ואת הפלסטינים", עמ' 119), אבל הם לא ממש בטחו בנו ("אנחנו ניפטר מהפלסטינים האלה וניתקע עם הישראלים", עמ' 127). למרות השתלשלות האירועים שמחייבת אותו לערב אותנו, חאג' נזהר כשהוא טווה את החוטים. הוא לא הופך את ישראל לכוכבת היחידה בזירה ולא נוקט עמדה חד משמעית באשר ליחסו של בסאם אליה. הניטרליות הזו עוזרת לא רק להבנת הסיפור, אלא גם לנו, כקוראים משוחדים, כשהיא משאירה אותנו מחוץ לגזרה המוכרת והמאוסה של הייסורים, החרטה וההלקאה העצמית.
בין שאר מעלותיו, זו הסיבה העיקרית ש"הרולטה של דה נירו" הוא ספר כל כך חשוב, בעיקר לעיניים הישראליות. בעוד "ואלס עם באשיר" או "אם יש גן עדן / בופור" נתפסים כאנטי מלחמתיים, חאג' לא רואה צורך להתיפייף. זו המלחמה שלו, מלחמה שאין עליה דיון אם היא הכרחית או לא, היא פשוט מציאות קיימת. וכך, מהשנאה לזמרת פיירוז (היפה ירקוני של העם הלבנוני) ועד טיפות הגשם בפריז הרומנטית, הוא נוהג על הכביש המהיר לגן העדן של הספרות.