וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: "כלואה בשמעיה אנג'ל"

18.6.2009 / 10:30

תמי אליעזר מגוללת את סיפור הרומן שלה עם שמעיה אנג'ל בשנות ה-80 כשעוד היה נשוי. מתוך "כלואה בשמעיה אנג'ל"

01.11.80

מצאתי את עצמי קוראת שוב את אותה הכתבה: "ראיון מדהים עם שמעיה אנג'ל". הפעם קראתי אותה בעיון.

מלך העולם התחתון, בן 28, יליד רמת אביב. הוא סיפר שלפני זמן קצר התחתן עם שרה המכונה שמוליק, שאותה הוא מאוד אוהב.

העיתונאי שאל על לרציחות בהן נחשד בעבר ומהן שמעיה, כהרגלו, הצליח 'להחליק', וזוכה מחוסר ראיות. לדבריו, העיתונים והתקשורת יצרו לו תדמית של פושע, המשטרה יורדת לחייו, עוצרת ומטרידה אותו ללא סיבה.

קראתי את הראיון שוב ושוב ובכל פעם מצאתי בו עניין חדש. משהו בו סיקרן אותי, גרף אותי ומשך את תשומת ליבי.
בדברים שאמר זיהיתי איזשהו עומק. מילים שבאו מהלב. אולי בעצם נבע העומק ממה שלא נאמר במפורש אלא נרמז בין השורות? ואולי הזעקה לצדק, ששמעתי מפיו לא הייתה אלא הזעקה שלי...?

מיד הבחנתי שמדובר באדם מחושב ומקצוען ולא עבריין עלוב. מאותו רגע לא מצאתי מנוח לנפשי והגעתי לכלל החלטה שאני חייבת להכיר אותו כאדם ולא כפושע. כלי התקשורת אינם מרתיעים אותי. מאז ומעולם גיבשתי דעתי על אדם על פי היכרותי האישית אתו ולא על סמך שמועות.

אני זוכרת שלבית הספר היסודי הגיעה ילדה חדשה בשם חגית, ומיד הופצו עליה שמועות שהיא מתנשאת. התלמידים התרחקו ממנה ולמעשה נידו אותה מקרבם. אני דווקא ניסיתי לעמוד על טיבה ובמהרה גיליתי שהיא יודעת להיות חברה טובה וכל ההתנשאות שלה כביכול, נובעת מביישנות, ממעבר לבית ספר חדש ומבעיות בבית.

בני אדם תמיד ריתקו אותי וגיליתי צורך עז לדעת מה מסתתר מאחורי תדמיתו של שמעיה. לחדור אל נבכי נפשו ולגלות מיהו באמת. אבל כיצד אאתר אותו? אין בידי אפילו קצה חוט.
בעודי תרה אחר רמז כלשהו צץ במוחי רעיון: בעיתון נכתב ששמעיה הוא יליד רמת אביב, משמע שאמו, התגוררה במקום ואולי עדיין מתגוררת בו. מטבע הדברים הבן אמור לבקר בבית אמו ויתכן שממש ברגעים אלה הוא שוהה בביתה. בקיצור, צריך לפתוח ספר טלפונים ולחפש תחת השם אנג'ל. אבל הכתבה פורסמה לפני חצי שנה, אמרתי לעצמי, כך שיש סיכוי שאמו עברה דירה או שהטלפון השתנה. בכל זאת שווה לנסות, חשבתי.

אבל מה אגיד לו? איך אפתח בשיחה? סביר להניח שפתיל הסבלנות של אדם כמוהו קצר וקרוב לודאי שהוא יטרוק לי את הטלפון ישר בפרצוף. מצאתי נחמה בעובדה שמאחורי האפרכסת אהיה מוגנת ואסתפק בכך שאשמע את קולו ואשתעשע בעובדה שהטרדתי את מלך העולם התחתון בישראל. לכל היותר הוא יטרוק את הטלפון. הרי הוא אפילו לא יידע למי הוא טרק.

בעבר, אני וחברותי היתלנו באמצעות הטלפון בכל כך הרבה אנשים, התבדחנו מעט על חשבונם ובכך תם העניין. אף אחד לא ניזוק. מקסימום, אמרתי לעצמי מחויכת, אכניס גם את שמעיה לסטטיסטיקה. ברוח זו שכבתי לישון.

הרעיון לשוחח עם שמעיה אנג'ל נטווה אצלי כל הלילה. למחרת בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגיע מועד הביצוע. חיפשתי את השם אנג'ל ברמת אביב. שלושה מספרים ענו על הקריטריונים.
בידיים רועדות חייגתי את הספרות של המנוי הראשון.

"הלו?"
קול מוזר וצייצני של גבר נשמע מן האפרכסת.
"אפשר לדבר עם שמעיה?"
"טעות."
חייגתי את המספר השני...
קול בס, רדיופוני, קשוח ובעל צליל מיוחד בקע מעברו השני של הקו.
"משפחת אנג'ל?"
"כן."
"אפשר לדבר עם שמעיה?" קולי רטט מעט.
"מדבר."
נדהמתי מהקלות בה הצלחתי לאתר אותו ולא ידעתי מה לומר. אבל החלטתי להתייחס אליו כאל אדם מן השורה.
"נחש מי מדברת?" נפלט מפי.
"לא יודע, מי זאת?"
"נחש," אמרתי בשנית, משועשעת מטון הציווי שהשתחרר מפי וציפיתי לטריקת טלפון זועמת שלהפתעתי לא הגיעה.
"קשה לי לנחש. בדיוק עכשיו התעוררתי," הוא פיהק.
"הערתי אותך?"
"כן."
"מצטערת."
"שטויות, לא נורא."
"כמה זמן ישנת?"
"מעשר בבוקר עד עכשיו." הסתכלתי בשעון. כבר חמש אחר הצהריים.
"לשינה מרובה יש תכונות מרפא," אמרתי והוא אישר את דבריי.
ופתאום חשתי ביטחון. הנה כמו כולנו, גם הוא יצור אנושי שישן ומתעורר מעורפל משנתו. שוחחנו על שנת יום ושנת לילה, ורק אחרי זה הוא שב ונזכר לשאול אותי מי אני ומה אני רוצה.
למרות ששיתף פעולה בטלפון לא ראיתי טעם להמשיך בשיחה. לא ידעתי כיצד להסביר לו מי אני ומה הניע אותי להתקשר ובשלב זה החלטתי לסיים את הדיאלוג.

"אני נאלצת לסיים את השיחה, בדיוק ההורים שלי הגיעו ו..."
"קודם אני אנחש," קטע את דבריי.
"טוב."
הוא זרק שמות שונים ואני הגבתי בהרבה לאווים.
"אז מי את?" סקרנותו גברה.
"אולי אתקשר אליך אחר כך. ההורים שלי חזרו הביתה ואני מרגישה לא בנוח," ניסיתי להתחמק.
"אל תהיי כזו, אני נורא סקרן. מה איכפת לך להגיד לי מי את, בת כמה את בכלל?"
"בת 16."
"את יודעת שאני נשוי?"
"אני יודעת, אבל תזכיר לי איך קוראים לאשתך?"
"שמוליק."
אם היה לי איזשהו ספק קל שבקלים שאולי לא מדובר בשמעיה אנג'ל האמיתי, הרי שעכשיו הייתי סמוכה ובטוחה.
"מה את חושבת שאשתי מרגישה עכשיו, כשפתאום מישהי מדברת איתי בטלפון?"
"תסביר לה שאין לי כל כוונה להתחיל איתך, ושאני סתם מעריצה."
"מעריצה???"
"כן מעריצה."
" את יודעת מה? מעריצה זה נחמד. תגידי לפחות את שמך."
"ת'אמת? אתה לא מכיר אותי."
"ואת מכירה אותי?"
"כן"
"אז תגידי מתי ראית אותי בפעם הראשונה, או בפעם האחרונה?" שאל בטון סקרן.
"בפעם האחרונה, אתמול."
"אתמול? איפה? איך זה יכול להיות? הייתי כל היום בבית."
"בעיתון".
הוא התעניין באיזה עיתון מדובר ואני סיפרתי שזה בירחון "חדשות המשטרה" שיצא לאור לפני כחצי שנה.

גוללתי בפניו את כל הסיפור ואפילו ציינתי את כתובתו ואת שם אמו. למרות זאת הוא סבר שמישהו ביקש ממני ל"עבוד עליו".
ייתכן שבנוסף חשד שאשתו היא ששלחה אותי כדי לבדוק אם הוא נאמן לה. בשלב זה הזדהיתי בשמי. הוא ביקש שאנתק את הטלפון כדי שיוכל להתקשר אלי וכך יהיה רגוע יותר בקשר אלי.
ניתקנו, וכעבור רגע הוא חזר אלי.

"עכשיו אתה מאמין?"
"כן, אבל דבר אחד לא ברור לי, מה יש להעריץ בבן אדם כמוני?!"
"זה משהו שקשה לי מאוד להסביר. אני בעצמי לא כל כך מבינה."
"תנסי בכל זאת."
בצורה עילגת ניסיתי לנמק את התחושות שעברו בי כשקראתי את הכתבה.

"ניסית בכל הכוח לטהר את השם שלך, דיברת על התנכלות המשטרה והדגשת את האהבה הגדולה לאשתך. הרגשתי כאילו ביקשת שיתנו לך הזדמנות לממש חיי משפחה נורמאליים מבלי שיטרידו אותך. בדרך כלל עבריינים הם שוביניסטים כאלה, ולא מצהירים על האהבה לאישה שלהם בפני כל העולם. באיזשהו מקום זה נגע ללבי והאמנתי לך."
"תודה לך," אמר, "אני מקווה שהצלחתי לעורר אמון גם בקרב השוטרים שסוף-סוף יעזבו אותי במנוחה."
"אולי הצלחת."
"מה דעתך לבקר אותנו היום? אשתי בחורה על הכיפאק והיא תארח אותך מאוד יפה, וכמובן שגם אני. באמת נשמח מאוד אם תבואי."
"פעם אחרת, אני צריכה להכין שיעורים."
"אם תתקלי בקשיים, אשתי תוכל לעזור לך. היא סטודנטית לספרות באוניברסיטה," נידב אותה מבלי להיוועץ בה.
"אז מה את אומרת, בהזדמנות אחרת תבואי אלינו?" לחץ.
"כן, מבטיחה. וגם אתם תבקרו אותי?"
"למה לא?!"
"אבל רק שלא יעלו בכם מחשבות ש..."
"זה בסדר, אני לא חושב שאת באה להתעסק איתי," הוא קטע אותי.

מספר פעמים במהלך השיחה הדגשתי שאין לי כל כוונה להתחיל איתו."הפעם התכוונתי, לכך שלא תחשבו שאני איכשהו קשורה למשטרה," הבהרתי. "בכלל לא חשבתי בכיוון הזה."
"היית רוצה בכל זאת לפגוש אותי היום?" שאל לפתע בטון נלהב.
אבל איפה?" היססתי מעט.
"ניפגש במקום שנוח לך. באיזשהו מקום ציבורי."
קבענו להיפגש בשעה שמונה בערב ליד הקופות של קולנוע מקסים, בשדרות בן ציון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully