הדינגו אכל לך את התינוק?

נראה לכם שלאוסטרלים אין צרות? מה כבר יכול להיות רע ומעיק שם למטה? שמש, גלים, נופים מדהימים בלונדינים חתיכים ובלונדיניות שוות, על פניו לא רע בכלל. פסטיבל הסרטים האוסטרלי שייפתח ביום ראשון (21.6) בסינמטקים ברחבי הארץ, בא לשבור את הסטראוטיפ המוכר ולפתוח לנו חלון לעולם מורכב קצת יותר מזה של אופרת הסבון "שכנים", ניקול קידמן ודובי קואלה. מבחר הסרטים שמציג הפסטיבל חושף בפנינו צדדים מעוננים יותר של היבשת המרוחקת, שנדמה שכמעט כולם בה שזופים, גולשים חטובים ורגועים למדי.

קחו למשל את תומאס (ריס ווייקפילד), גיבור הסרט "הבלון השחור" – הסרט הפותח את הפסטיבל בסינימטקים בת"א ובחיפה. תומאס הוא תיכוניסט בלונדיני, שזוף וחתיך, אמא שלו היא טוני קולט ("החתונה של מיוריאל", "ליטל מיס סאנשיין") ואבא שלו היא איש צבא (אבל בראש טוב), אבל מה, אח שלו צ'ארלי הוא חירש-אילם אוטיסט וענק. המשפחה עוברת לשכונה חדשה וצ'ארלי, כמובן, עושה בושות. תומאס משוכנע שקיומו של האח נועד להרוס את חייו ולמנוע ממנו כל סיכוי לחיי חברה נורמלים, עזבו נורמלים, חיי חברה מכל סוג שהם. על הדרך תומאס מתאהב בג'קי היפה של הכיתה (הדוגמנית-שחקנית האוסטרלית היפהפיה ג'מה וורד) ומנסה ליצור רושם טוב באופן כללי. אבל זה ממש לא תואם את התכניות של צ'ארלי. בגלל שהאוטיסט החביב חווה את גיל ההתבגרות ומגלה את ההבדלים בין בנים לבנות, הוא מביך את אחיו ללא סוף, בין אם זה בגלל התפרעויות בסופרמרקט, בריחה מהבית, או התפרצות לבית של היפיופה (בדיוק בזמן שהיא מתקלחת) כי הוא חייב להשתין. ושיא השיאים – אכילת טמפונים הישר מתוך התיק של מלכת הכיתה. ג'מה/ ג'קי לוקחת את הפדיחות ברוח טובה ומנחמת את תומאס המסכן באומרה ש"לפחות זה לא היה טמפון משומש".

את "הבלון השחור" כתבה וביימה אליסה דאון. הסרט אמנם זכה בפרסים רבים ביניהם דב הקריסטל בפסטיבל ברלין 2008 ושלל פרסים אוסטרלים נחשבים אבל התחושה השולטת היא של בוסריות. מחד מדובר בקומדית נעורים רומנטית ותמימה אבל די קשה להינות ולהתמסר לסרט כשצ'ארלי מספק רעשים והפרעות (וגם דאחקות מטופשות לרוב – ע"ע אכילת הטמפון). דאון מנסה להראות לנו את הקשר בין שני האחים ואת הרגישות של תומאס (שגם הוא נתפס כחריג בשל היותו חדש בשכונה), תוך כדי שהיא מנסה מנסה לטשטש את ההבדלים בין היקומים המקבילים בהם מתקיימים שני האחים, אך עושה זאת בצורה די פשטנית. הניגוד בין הכאוס בבית והשאגות של צ'ארלי והשקט של המים בבריכת השחיה בה משתכשכים תומאס וחבריו ללימודים (גם תומאס וגם ג'קי נראים נפלא בבגד ים, כמובן) לא ממש תורמים לאיזון בסרט וסצינת הסיום היא קיטשית ומטופשת למדי. טוני קולט כמו תמיד עוברת מסך ועושה עבודה משכנעת, אבל השחקן הראשי לא מצליח להחזיק את הסרט על כתפיו (גם אם הן חסונות). בידים מיומנות יותר יתכן שהסרט היה מצליח יותר. מצד שני פסקול הסרט מניב כמה הפתעות מוזיקליות בינהן ה-O-Towns ו- Crowded House.

לעומת "הבלון השחור" הבוסרי, "חרפה" של סטיבן ג'ייקובס הוא כבר סרט למתקדמים. מדובר בעיבוד קולנועי לספרו המפורסם ביותר של ג'.מ. קוטזי. קוטזי זוכה פרס נובל לספרות, הוא בכלל דרום אפריקאי ולכן בין השפות שתשמעו בסרט לא תמצאו מאורית אלא קוסה, זולו ואפריקנס לצד האנגלית. על "חרפה" זכה קוטזי בפרס הבוקר (הפרס הבריטי החשוב ביותר לספרות) ומחלוקות רבות נוצרו סביבו. במרכזו דייויד לורי, פרופסור אנטיפת לספרות שמלמד באוניברסיטה ומנהל רומן בעייתי ביותר עם אחת מתלמידותיו. בעקבות חשיפת הרומן האסור הוא מאבד את משרתו ועובר להתגורר עם בתו לוסי שגרה בחווה מבודדת. ג'ון מלקוביץ' מפליא להעביר את האנטיפתיות והגאוותנות של האב ובזכות שליטתו בשפת הגוף ובהבעות הפנים מצליח להחוות את התהליכים הנפשיים וההתפכחות שעובר האב במהלך העלילה. הסרט קשה לצפייה מכמה סיבות: הבמאי סטיב ג'ייקובס לא מנסה לגרום לאב להתחבב עלינו בשום צורה, במיוחד בתחילת הסרט כאשר הרומן עם הסטודנטית מוצג על כל הבעייתיות שלו: התלמידה לא ממש מעוניינת, גופה הצעיר והיפה מוצג כמחולל כמעט על ידי הפרופסור השחצן והמזדקן והמצלמה מוצבת באופן שגורם לנו לחוש ניכור וחוסר סבלנות כלפי המבוגר העוגב על הצעירה וכופה עצמו עליה. הספר עליו מבוסס הסרט גם הוא לא מנסה להקל על הקוראים. קוטזי מעביר את גיבורו ואת הקוראים בדרך חתחתים מלאת יסורים ולא מבטיח גאולה. העלילה כוללת כמה סצינות שהן קשות לקריאה (וקשות גם לצפיה בעיבודן הקולנועי) לא רק בשל האלימות שלהן אלא בשל היאוש שהן מעבירות.

"חרפה" מעמיד בסימן שאלה לא רק את פער הדורות וההבדלים בתפיסות העולם בין האב ובתו (או תלמידיו) אלא גם את האפשרות שדרום אפריקה תצליח לסגור את הפערים החברתיים והמנטאליים שמפרידים בין תושביה. האופטימיות והאמונה של הבת שעומדת בגבורה וסובלת את אביה ש"מגלה" עצמו אל הישוב המבודד בו היא חיה לא שורדים את ההתקפה האלימה עליה. גם הסרט מעלה שאלות לגבי העתיד המשותף של תושבי דרום אפריקה – שחורים ולבנים, משכילים ובורים, עירוניים וכפריים, אלימים ושוחרי שלום. ואם תהיתם למה הסרט נכלל בפסטיבל אוסטרליה אם מדובר ביצירה שעוסקת במתחים בדרום אפריקה, סביר להניח שלא רק משום שמדובר בהפקה אוסטרלית-דרום אפריקאית, אלא גם מפני שחלק מהאתגרים שעומדים בפני החברה בדרום אפריקה מוצבים גם בפני האוסטרלים.

הפתעה נעימה סיפקו לי גם כמה מהסרטים הקצרים שמוצגים בפסטיבל שיוקרנו לפני כמה מהסרטים הארוכים: לפני "מבוזבזים" יוקרן הסרט הקצר "דג המזל", סרטון מינורי ויפה בן 17 דקות שבמרכזו ילד מופנם שחווה מציאות מסויטת ומוזרה ביומולדתו ה- 8. הסרט זכה בפרס בפסטיבל הסרט הקצר באספן וגם בתעודת הצטיינות ב- BAFTA (לוס אנג'לס).

סרט מוצלח נוסף בן 26 דקות הוא "להציל עופות נדירים" שביים וכתב רנדל ווד. הסרט מצליח לשלב חן והומור בסיפור חייו העצוב של מארק טולי, מגדל עופות נדירים מקווינסלנד. טולי שמחובר מאוד לעופות שהוא מגדל ומתקשר איתם בצורה מקורית וחסרת תקדים סובל מדכאון במשך רוב חייו. הקשר הייחודי שלו לעופות אותם הוא מנסה להציל מהכחדה מוצג בחן רב ומקסים בקלות את הצופים. אין פלא ש"להציל" זכה בפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר גם בפסטיבל הקולנוע סידני וגם בפסטיבל הקולנוע סלאמדאנס. "להציל עופות נדירים" יוקרן לפני "מריר ודואב".