מירה שעל הקיר

כמו שמירה עוואד לא תוכל להימלט מהקונפליקט שבזהות שלה, כך גם הניסיון שלה להיות כל כך לא חתרני הופך לחתרני להחריד. נכון שהכיוון המוזיקלי של עוואד הוא מיינסטרימי וצפוי לחלוטין -עיבוד אקוסטי ומלטף לקולה המצוין והנקי לאורך כל האלבום, ומלבד שני קטעים נהדרים ("Cloud" ו"עולאקתונא") לא שונה במאום מהקו המרכזי הנהוג בפופ הישראלי – אבל כאן בדיוק נכנס המימד החתרני. מירה עוואד היא ערבייה, ששרה וכותבת בערבית. היא אישה יפה, עם חזות מערבית לחלוטין ונטייה מוזיקלית מערבית ברורה, בוודאי למוזיקה הערבית הקלאסית, כך שאפילו הסלסולים שלה נחשבים "אשכנזים".

בטקסטים שלה כותבת עוואד על מערכות יחסים, בדידות והחיפוש אחר האושר, תוך שימוש בדימויים סטריליים שמקורם קרוב יותר לבוסה נובה מאשר לאום כולתום. פוליטית, עוואד לא משתפת את המאזין בדעותיה על חוק הנכבה, גם על הכיבוש אין לה מילה להגיד. למעשה, התזה הפוליטית היחידה באלבום היא "There Must Be Another Way" הנקניקי, שעבד בסדר גמור בשביל האירוויזיון, אך אינו שייך כלל וכלל לאלבום וגםעדיף לו היה נעלם ממנו. הבחירות האלו של עוואד, הנורמליות והכל כך לא ייחודיות לכשעצמן, מקבלות קונטקסט שונה בגלל היותה של עוואד "לוליינית", בדיוק כמו שהיא מגדירה את עצמה בשם האלבום ("בהלואן" בערבית). הלוליינית לא בוחרת צד ובעצם כך היא מספקת אמירה משמעותית דיה, כאילו מכריזה: זו אני, עם הערביות המערבית נטולת הפוליטיקה שלי. עכשיו נראה כמה אתם פתוחים באמת.

הביטוי העילאי לתחושה הזו נמצא בשני השירים הטובים באלבום, "Cloud" ו"עולאקתונא" ("היחסים שלנו"). שניהם שירי כמיהה ואהבה מצוינים, מהזן שכל פלייליסט היה שמח להתהדר במטען הגנטי שבו. ב"Cloud" עוואד היא מספרת סיפורים מיומנת שמצליחה בארבע דקות להעביר אהבה נכזבת באופן שובר לב, כולל קולות רקע מתוזמנים היטב שמדגישים את המרחק שנפער בין עוואד למושא השיר בסצנת הסיום שלו. ב"עולאקתונא" היא מתעלה לכדי שילוב מבריק בין טקסט מורכב ("מערכת היחסים שלנו היא כמו קשר דם/או יותר נכון קשר מדמם/זה דימום פילוסופי/ דימום עם מידה של אסתטיקה") לבין סולו גיטרה מהדהד שמסיים סופית את פירוק הקשר.

שני השירים האלו, שמתרוממים מעל הבינוניות הכללית של "בהלואן", מוכיחים שמעולם לא הייתה שנה בה למוזיקה הישראלית היה סיכוי גבוה כל כך להגיע לגראמי באופן ישיר. עידן רייכל, אסף אבידן והמוג'וז וכעת גם עוואד, הם בדיוק החומר ממנו עשוי הפרס היקרתי בתעשיית המוזיקה העולמית. אלא שלפני כן, המיינסטרים הישראלי עוד צריך לקבל את עוואד ובשבילה, אלו לא חדשות כל כך טובות. עוואד היא לא ה"ערבושית" של השר יצחק אהרונוביץ'; אין בה טיפה מהפרימיטיביות לכאורה, שמאפיינת את "האחר" בעיניו של הישראלי. למעשה, היא די מי שהייתם רוצים שהבן שלכם יביא הביתה, אם על עטיפת אלבומה לא היו מסתלסלות האותיות המאיימות כל כך. הלוליינית תמשיך לצעוד על החבל הדק ללא רשת הביטחון, ואם היא תיפול, המיינסטרים הישראלי לא יהיה שם כדי להרים אותה. אם היא תזכה בגראמי זה כבר סיפור אחר. אז אולי אפילו אהרונוביץ' יתקשר להגיד מזל טוב.