דף חדש

כשאתה כבר מותש מאכזבות ומתמחה בהנמכת הציפיות שלך מהקילובייט שיורדים בעצלתיים למחשב שלך, פתאום מגיעה הבומבה. זה לא שלא ידעתי שהוא יביא אותה, זה שלא היה לי מושג עד כמה הייתי צריך אחת כזו. מוס דף. הבנאדם הנכון ביותר לשעה הזו, בה ההיפ עוד לא מת, הוא רק מריח מוזר. ומוס דף, לא משנה כמה חננה הוא עלול להידמות בעינכם בתפקידיו ההולכים וגדלים בקולנוע, כשזה מגיע למוזיקה – הוא עדיין אחד מהמרושעים ביותר שפועלים כרגע בביז. כוכב אמיתי שכעת, לאחר עשור של עשייה עצמאית, אפשר בהחלט לזהות אצלו חותמת אישית. ומוס, כמחבר מובהק של מילה-תקופה-אמירה, לא ממהר להוציא כל שנה אלבום, אלא יוצר אחד רק כשממש יש לו מה להגיד, ולא פחות חשוב מזה, כשהוא יודע איך להגיד את זה.

שיטוטיו המוזיקליים של מוס דף לקחו אותו הרחק והלאה ממחוזות ההיפ ההופ המושלם שעשה בימיו הטובים של הלייבל רוקוס בסוף הניינטיז. אותם ימים קלאסיים שהניבו שני אלבומים לא פחות ממושלמים - “בלאק סטאר" יחד עם טאליב קוואלי (שלא ממש התאושש עד היום מהקללה של האלבום הזה) ו"Black on Both Sides", אלבום הסולו הראשון של מוס, שכולם אוהבים להתגעגע אליו. לאחר תקופת שתיקה מי שיכל להיות הסולן היותר טוב של "הרוטס", הראה אפילו להם איך יכול וצריך הרוק השחור להישמע. מוס החזיר את הרוק'נ'רול הביתה, לאסם האחורי בו נולד בנו הממזרי של הבלוז והזכיר לעולם שלא משנה כמה חבורות היפסטרים חיוורים ושדופים תפסו בעלות מגזינית עליו, הרוק'נול הגיע לעולם מתוך רחם שחור. “The New Danger” היה ונותר בשבילי האלבום בו מוס דף ברא את עצמו מחדש כיוצר עצמאי, דעתני, אמיץ ולא מתפשר. אחד שיודע להפנות גב ליצירה האחרונה שלו, לא משנה כמה מושלמת היא. זה שיצא אחריו, “True Magic” היה יותר בגדר מיקסטייפ מצוין מאשר אלבום מפוקס. היו בו רגעים מדהימים זה ברור, אבל כאלבום הוא טיפה גמגם ועדיין, הוא היה אחד מהטובים שיצאו ב-2006.

כמעט שלוש שנים אחרי, ולפחות שלושה תפקידים ראשיים בקולנוע, מוס חוזר לברוקלין לעשות את מה שהוא יודע - היפ הופ. וכשמוס חוזר לבתים מסודרים ב-16 תיבות, הוא לא חוזר אחורה אלא שובר שמאלה ותוך כדי דופק חראקה ששומעים עד לתל אביב. כמעט ללא אורחים, אלא אם הם ממש נחוצים ונותנים ערך מוסף לביט, מוס לוקח את זה לבד ומזכיר איך זה נשמע להקשיב כשאשכרה יש מה להגיד. כי ל"The Ecstatic" צריך להקשיב טוב. ואז עוד פעם. ואז עוד פעם. ורק אחרי 5 האזנות מרוכזות אפשר להתחיל לשמוע מה באמת קורה שם. מוס, כראוי לאמן אמיתי, שתל בחוכמה את כל מה שהוא באמת רוצה להגיד, בפינות ובסמטאות של האלבום הזה. יש כאן סאבטקסט, כן כן, יש כאן סיפורים, התפכחות מאשליות, תקווה – כמה כיף לשמוע – וראייה מאד ייחודית על הדרך המיוחדת בה בוחרים הימים שלנו להיעלם לנו מול העיניים. לעזאזל, יש כאן אלבום. ועוד אחד כזה שמכוון למקומות הגבוהים של סיכומי השנה.

מבחינת ביטים מוס עשה בחירה נכונה. הוא לא עשה לעצמו חיים קלים, להיפך, הוא איתגר את עצמו לתוך עולמם ההזוי והמגוון מאד של האחים וודרואו. מאדליב ואחיו הצעיר, Oh No, מחלקים ביניהם 6 קטעים מתוך "The Ecstatic". הו נו מפרק בשיר הפתיחה וב-"Pistola" ומאדליב לוקח את מוס לסיבוב ברקיע היהלומים שלו. מוס מבחינתו גומל למפיק המחונן בליריקס שמתקשרים עם הביטים מרובדי-השכבות שלו. "Revelation" הוא אקדח פ'אנק טעון שמכוון לאזור החלציים, "Wahid" הוא קלאסיקה כמו סרט ערבי ביום שישי באייטיז (שימו לב ליללה של ODB שמגיעה על ה-1 בתיבה), אבל היהלום הנוצץ מביניהם הוא "Auditorium", יחד עם סליק ריק, שכרגיל לא מאכזב. המפגש המשולש הזה – ביט של מאדליב מהחלל החיצון של המזרח התיכון, ראפר מברוקלין והופעת אורח של אחד ממספרי הסיפורים הגדולים בהיפ הופ – יוצר שיר שאין דרך אחרת להגדירו חוץ מדבק. ממש. יצירת מופת קטנה שגדלה עליך מהאזנה להאזנה.

צ'אד הוגו, בדרך כלל הצלע המופנמת במפעל הלהיטים של הנפטונז, משחרר כאן למוס את "Twilite Speedball" עם ביט שמתכתב עם אחד השירים הקודמים והטובים ביותר של מוס "Sex Love & Money". על אפלה מתוזמרת היטב מוס מביא כאן זרם תודעתי, מעין ג'י.פי. אס של מחשבותיו רק בחרוזים, ולוקח אותנו לסיור בנבכי האמריקנה מבלי להתעכב יותר מדי על ההסברים הטרחנים. "הוא לא בא לשחק הוא בא לנצח”, ואלו בדיוק בחומרים שהופכים אותו לכזה. טאליב קוואלי השותף משכבר, בא להתארח על ביט בסדר-לא-יותר-מזה של דילה ב"History" שעם כל הרצון הטוב לא ייחרט בדברי הימים כאחד מהטובים של מי שהיו פעם בלאק סטאר. מילה טובה, אפילו שתיים, מגיעה גם ל-Mr Flash על "Priority" שמתקשר עם ימי רוקוס הטובים ומעלה געגוע לאחד קוראים אותו היי טק. אבל השוס האמיתי של אותו מר פלאש הוא הביט שלו ל"Life In Marvelous Times" שהוא בשקט אחד מהקטעים הטובים של מוס דף אי פעם. דף נותן לנו זריקת התעוררות מהחלום הנוסטלגי הזה שרוב העולם אוהב לנמנם בתוכו במהלך רוב ימיו. פעם לא היה יותר טוב. אותי הוא שכנע.

אגודל מורם מופנה גם לכיוון של Preservation, מפיק שצריך להטות את האוזן אליו בזמן הקרוב. באמת, רשימת המחמאות יכולה להגיע כמעט עד ל-16, כמספר שירי האלבום. וכשיש נפילות ("Workers Comp" או השיר עם קוואלי), הן יחסיות ולא עומדות באותו מישור עם השירים הממש-ממש טובים שיש באלבום המצוין הזה. עוד אחד לרשימה של מוס, ובינתיים – האלבום הטוב ביותר שיצא השנה בהיפ הופ מוסט דפנטלי.