"הביתה" הוא סיפורו של קיבוץ אפיקים שעובד ונכתב מחדש על ידי אסף ענברי, בן הקיבוץ שנולד בו ב- 1968. באמצעות מחקר ארכיוני מקיף ושילוב קטעים מתוך מכתבים, יומנים, ספרי זכרון, פרוטוקולים של ישיבות, נאומים חגיגיים ועוד, ענברי מביא את "סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו" כפי שמציינת העטיפה האחורית. אך לא מדובר בקולאז' יבשושי של פיסות היסטוריה שהודבקו להן יחדיו. ענברי יצר מארג חי, דינמי, מרגש שלעיתים מצחיק ולעיתים קורע לב (בלי לגלוש לפאתוס ולקיטש). קולאז' שטוויים בו קולות וטונים שונים שמייצגים את השינויים שחלו בקיבוץ, את התהליכים שעברו חבריו ואת האירועים ההיסטוריים והפוליטיים שעיצבו את גורל היחיד, חבר הקהילה, את גורל "אופקים" כקיבוץ ואת קורות המדינה ככלל.
העלילה מתחילה ברוסיה שם נפגשים מקימי הקיבוץ ומסתיימת בארץ עם קריסת מפעל ההתיישבות, עם פשיטת הרגל והערכים וההפרטה שאירעה כתוצאה מהשילוב של שניהם. בדרך אנו עוברים דרך חוויות ואנקדוטות, סיפורי חיים שמקופלים לפסקאות חסכניות, אפיזודות משעשעות לצד סיפורי גבורה, תיאורי לוויות, תאונות וגם מוות. הרבה מוות. בין אם מדובר במותם של החלוצים שרק הגיעו מאירופה ממחלות, מוות במלחמה, מתאונה או מותו הקולקטיבי של הקיבוץ. אותו מוות, שאת סיפור גסיסתו אנחנו מלווים לאורך הקריאה הוא מה שמכנה ענברי, "סוף הסיפור". מות הקיבוץ, הוא אומר מפורשות, נגרם על ידי בני הדור השני, אותם ילדים שנולדו בקיבוץ וחיו חיים מוגנים, כאילו מתוך שינה. אל אותם בני דור שני מפנה ענברי אצבע מאשימה בכתבו שמקימי הקיבוץ שהיו צלולים דיים להבין מה קורה, חשבו בסוף ימיהם ש"הקיבוץ מת לפניהם" משום ש"בניהם הרגו אותו" (268).
לא רק מוות
קריסת הקיבוץ והאידאולוגיה שהקימה אותו מעניקה לסיפור באופן בלתי נמנע טון טרגי. תחושת האסון מרחפת מעל ומופיעה לעיתים קרובות דרך איזכורי המוות של חברי הקיבוץ, אך לא מפריעה להנאה מהקריאה. למרות הסוף המר לא הכל רע, ואין ב"הביתה" רק דברי ביקורת וקינה על המפעל הקיבוצי שמת עם מות "הסיפור הסוציאליסטי". המספר הכל-יודע משקיף על המתרחש מבחוץ ו"חודר" לחייהם של חברי הקיבוץ דרך מכתביהם האישיים וכך מאפשר לנו להציץ לרגעים חטופים לא רק לעקרונות המנחים את חייהם של הגיבורים (שבעה במספר, כולם בני דור המייסדים) אלא גם לאכזבות שלהם ולכאבם.
בחלקו השני, "הביתה" הופך למעין יומן אישי יותר. העלילה משובצת בזכרונותיו האישיים של המספר בן הקיבוץ שעובר לדבר בגוף שני וחולק עם הקוראים את החוויות שעצבו את נוף ילדותו. הכתיבה הופכת חושנית, צבעונית ואישית יותר והקוראים זוכים לטעום לא רק את התהליכים שעברו על הקיבוץ שמתוארים מוקדם יותר כאנקדוטות מנקודת מבט מעט מרוחקת, אלא חווים את הטעמים והצבעים של ההווי המיוחד של ילדות בקיבוץ: "פיל דיקט שהותקן על הקיר המזרחי של בית איתמר פלט סוכרייה מחדק הגומי שלו כשלחצת על הכפתור שבבטנו, ליקקת גלידה בצורת פירמידה עד שלשונך חשפה את צנחן הפלסטיק, את הטנק או את התותח שהוצפן בה" (236).
הויכוחים הקטנוניים, המליציות, הדידקטיות, האידיאולוגיה, האנקדוטות שמשוות אנושיות לאותן דמויות מיתולוגיות, הכתיבה המדויקת, הקצב והכשרון בו שוזר ענברי הומור, אבל, היסטוריה ופרטים טריוויאלים, מסמנים אותו כאחד הכותבים הרגישים והמוכשרים. "הביתה" הוא אולי קינה לעולם שהיה ונעלם, אך הוא גם מסמן את לידתו של קול חדש. של מספר מוכשר.