מונולוגים מהרג'ינה

כשמוזיקאי מתחיל להשתמש במילה "הללויה" הוא עובר רשמית למחנה של היוצרים המשעממים. המילה המעצבנת הזו מעולם לא שירתה אף איש עם אמירה; אין סממן גדול יותר לסתמיות, ליובש ולעצלות טקסטואלית מאשר להגיד "הללויה" שוב ושוב בפזמון. עשו את זה כבר, וגם אז זה היה בנאלי. ב-"Human of the Year" - אחד מהשירים ב-"Far", האלבום החדש של רג'ינה ספקטור - מוזכרת המילה "הללויה", ולא, לא באופן אירוני או מודע לעצמו, אלא כאילו שספקטור היתה נינט בקאבר לאחד מהגיבורים הכאילו-אלטרנטיביים שהיא אוהבת. זה כואב. בעיקר כי רג'ינה, בשבילי, אף פעם לא הייתה בחורה שאני יכול להתעלם ממעשיה ולהמשיך בחיי.

האמת היא שסיפור האהבה שלי עם רג'ינה ספקטור נגמר כבר ב-2006. כלומר, רג'ינה לא ממש הייתה מודעת לרומן הלוהט שאני מדבר עליו, אבל אחרי שחרשתי על "Songs" ו"Soviet Kitsch", בראש שלי חלקנו פיסת אדמה, ואפילו גידלנו כמה ילדים. רק שאז, מבלי להתייעץ עם בן זוגה לחיים, ספקטור הוציאה את "Begin To Hope" שהכיל 48 דקות של עגלגלות מעצבנת שניסתה להסתיר מתחת להפקה מלוטשת וקלישאות פופ את כל מה שעשה את רג'ינה לענקית כל כך; את החוצפה (במבטא יהודי-אמריקאי), היכולות הווקאליות שלא שמות קצוץ על שירה "נכונה", וגם, את החשוב מכל - הסרקזם שהיה צמוד לרוסיה-הניו-יורקית הזו כמו קלישאה שמוכתבת מראש. "Begin To Hope" הביא לרג'ינה הצלחה גדולה יותר משהיא אי פעם חלמה עליה; פתאום טוק שואוז התייחסו לקיום שלה, ילדות בנות 12 מכל העולם רצו להיות היא, שירים שלה נכנסו לפרסומות וחשבון הבנק שלה התנפח.

אבל, בחורה צנועה ומבריקה כמו רג'ינה הבינה שהיא הלכה צעד אחד רחוק מדי; שהיא לא רק איבדה אותי, אלא את רוב המעריצים שהיו לה שם בהתחלה ואהבו אותה בשביל מי שהיא ולא בשביל ההפקה המתוקתקת או חוזה התקליטים. "רג'ינה? אין לי כבר כוח אליה", הוא משפט ששמעתי יותר מדי בחודשים האחרונים שבהם דלפו שירים מסוימים מ-"Far". ספקטור כנראה הרגישה את הבוז, אולי גם מתוכה, והחליטה לחזור בעיקר לפסנתר, לעדן את הבומבסטיות ולתת לנו, המעריצים הותיקים, את מה שאנחנו רוצים, תוך כדי שמירה על רוכשי התקליטים שהצטרפו בשלושת השנים האחרונות. הרעיון בבסיסו די מוצלח: ספקטור לקחה שירים ישנים ששרה בהופעות עוד לפני שהפכה לסנסציה עולמית, לא שינתה אותם יותר מדי בכדי לשמור על האותנטיות אבל - ופה הרעיון הפך למוצלח פחות - נתנה למפיקי על לשחק איתם קצת בכדי שיגרמו להם להישמע חלקלקים יותר מכלב ים אחרי כימוטרפיה.

זה עבד חלקית. מצד אחד לא הצלחתי להפסיק ולשמוע את "Far" בימים האחרונים, ומצד שני אין בו כמעט אף קטע שממש נהניתי ממנו. ההכלאה הזו של "Soviet Kitsch" עם "Begin To Hope" מבלבלת ונעה בין שעמום לא מזיק לרגעים שעושים טוב בלב אך לא חודרים עמוק מדי. אלבום רקע עם טוויסט, שגורם לך להאמין שמשהו טוב יצמח ממנו אם תשים אותו על ריפיט ולא תציק לו יותר מדי. ואז, למרות הציפייה, שום דבר לא מגיע, ואני רוצה להאשים בכך את המפיקים, שחוץ מזה שהם מוערכים ובעלי שם, לא יודעים לעשות דבר בימנו מלבד לסרס ולהפוך מוזיקה לסתם יפה, בלי ערך מוסף.

הראשון ברשימת המסרסים הוא דייויד קהאן, שאולי חתום על כמה שירים מוצלחים באלבום השלישי של הסטרוקס, אך כבר שיעמם לנו את החיים בהפקות שעשה לפול מקרתני, קלי קלרקסון ולינקין פארק. קאהן אחראי ל"One More Time with Feeling" המיושן ול"Human of the Year" (השיר עם ה"הללויה" והקטע הנוראי ביותר ב-"Far"); ג'ף לין, שהפיק בעברו את הביטלס, טום פתי ורגעי סולו של ג'ורג' הריסון אולי יודע את העבודה באולפן, אך חסר לו אדג' שרלוונטי ל-2009, והסיבה היחידה שהוא לא הרג לחלוטין את "Blue Lips" ו"Folding Chair", היא שמדובר בחומרי גלם מהמעלה הראשונה שממש קשה לפשל איתם.

לעומתם, מייק אליזונד - כנראה ההפתעה הכי גדולה ומוצלחת בליין אפ המפיקים - הוא איש שעבד בעברו עם ד"ר דרה ואמינם ואכן העניק לשירים שבהם נגע קצת מהאווירה הדרמטית של "The Marshall Mathers LP" - בעיקר ל"Machine" ול"Man of A Thousand Faces", בעוד של"The Calculation" הוא הכניס אווירה משוחררת שהלוואי והייתה מתפרסת על האלבום כולו.

גם ג'קנייף לי - שעבד בעברו עם יו-2, אר-אי-אם ובלוק פארטי - לא לגמרי מפספס את המטרה. "Laughing with", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא ממש קטע מקסים, שהמילים התמימות והלא ממש חדות שבו קצת נוגעות בי בכל זאת, ו"Dance Anthem of the 80s", שהיה גם הוא תחת פיקודו, הוא הקטע הטוב ביותר באלבום והיחיד שהיה יכול לשבת על "Soviet Kitsch" מבלי להרגיש זר.

המגמה ברורה. למעט ההברקה האמיצה בגיוס מייק אליזונד, רג'ינה נצמדה למפיקים שלא ינסו שום דבר שעלול לא לעבוד, או להיות פחות ממושלם. זה חבל, כי נראה לי שיש לה המון מה לתת לאוזניים שלנו ובלי כל מני משחקים וניסיונות זה פשוט לא יעבוד. מצד שני, אני באמת עומד מאחורי טיעון ה"הללויה" שבפתיחה, ככה שאולי, אם כבר רג'ינה ספקטור הפכה ליוצרת משעעמת, עדיף שתיצמד למפיקים שיוציאו את המיטב מהמלודיות המדהימות שהיא תמיד הצליחה וכנראה גם תמיד תצליח לספק.