פרק ראשון: "ספר הפרידות הגדול"

מינה, גיבורת "ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר, מתמודדת עם שלל סיבות לדאגה בעזרת ציפרלקס ואופטימיות

22/06/2009

מה זה משנה עכשיו? הוא הלך ולא יחזור. החשיכה
הצפה של קריאות הבכי נראית יותר ויותר כמו סימן
של רצון רחוק, של מוזיקה גורלית העולה מכל הכיוונים.


מרק סטרנד, "שירים" (תרגם עוזי וייל, ידיעות ספרים 2007)

עוד בוואלה!

ארוחה שלמה בסיר אחד: תבשיל צ'ילי קון קרנה על מדורה בשטח

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה

היום הראשון (רביעי) מינה

"טוב, כשחיים מספיק זמן, אפשר לאהוב מישהו ולשנוא אותו ואחר-כך לאהוב אותו שוב וחוזר חלילה."

בני סדן

מינה לא נראתה כמו קשישה טיפוסית. היא היתה גבוהה והעלתה על הדעת עץ ל?בנ?ה שעמד שנים רבות בשדרה לצד דרך כפרית, מין עץ ותיק שקליפתו עבתה והשחימה משנים של רוח ושמש, אבל אי אפשר שלא לזכור את רעננתו הבהירה שהתחספסה ביד הזמן. אף-על-פי שהתנהלה עם כמה קילוגרמים עודפים, עדיין היה הילוכה של מינה גמיש ונמרץ והקשישים האחרים שראו אותה צועדת בוקר-בוקר על שפת הים התפעלו מרגליה הארוכות השזופות. היא עדיין היתה הבלונדינית עם העיניים הכחולות, ולמרות הדלילות והיובש בשיער, ואף על פי שהכחול בעיניה היה כבר מעונן, היא הזכירה להם מישהו מארץ קרירה ומנומסת.

מרס של אותה שנה היה, כאמור, שרבי. כל חייה התאמצה מינה להתרגל לחום הארצישראלי, ואכן היו שנים שנדמה היה לה שהיא מעדיפה אותו על הקור של אירופה. לכן היא ייחסה את התשישות שהעיקה עליה עכשיו לתקלות, בלבולים, נסיגות והידרדרויות אחרות שתקפו אותה לאחרונה.

זה הסוף של הסיפור, אמרה לעצמה במעלית בשעה שהספיגה את הזיעה שעל מצחה, והיא עצמה לא ידעה אם היא מתכוונת למותו של עירא או לעובדה שלא תצטרך עוד לנסוע יום- יום לבית-החולים לסעוד אותו.

כשפסעה לתוך הדירה שלו ראתה ששאר בני המשפחה היו זריזים ממנה, כרגיל, ומיהרו להתאקלם. הם הדליקו את המזגן המרעיש בסלון והתיישבו על הספות. היא נכנסה למטבח. טב, טב, טב, היא שמעה את הברז. כבר בבוקר הלוויה היא שמה לב שהוא דולף וציינה לעצמה שמוכרחים לסדר את זה מיד.

היא מיהרה להדליק את נר הנשמה שהניחה מראש על שולחן המטבח. אף אחד אחר לא חשב שצריך להדליק אותו, אבל הם כן זכרו למזוג לעצמם מיץ ולפרוס את העוגות שהיא קנתה.
יותר מכול היא רצתה לנסוע הביתה. הנעליים עם העקב הקטן שלבשה לכבוד המעמד החגיגי לחצו לה מהעמידה הממושכת בבית-הקברות, השמלה הכחולה שלה הדיפה תערובת דוחה של ש?נ?ל וזיעה, ומעל לכול ריחף ריח קל של שתן מפד הספיגה שבתחתונים שלה.

היא גררה כיסא מהמטבח אל הסלון והתיישבה בברכיים צמודות. לא הועילה ההערה של בני, "אמא למה את לא יושבת כאן אתנו על הספה?"
"ככה נוח לי," השיבה בנימה המבהירה שאין מה להתחכם בעניין זה. דויד ומתן הביאו את הספרים של עירא וחילקו להם.
היא הרכיבה משקפי קריאה ופתחה את הספר בעמוד הראשון, אבל לא הצליחה להתרכז.

כמה היא היתה רוצה להיכנס עכשיו לחדר השינה של עירא, לחלוץ את הנעליים, ולהשתרע במיטה עם תולי החתולה שלהם שהביאו אתם הבוקר מהבית בפולג כדי שתהיה אתם בשבעה. זה הרי לא באמת משנה אם היא קוראת את הספר שלו בשכיבה נוחה במיטה [אחרי שהחליפה פד], או שהיא יושבת ככה על קוצים בסלון. בכל-זאת לא רצתה להתחיל להתדיין על זה עם דויד. הוא לא אמר את זה בפירוש, אבל מהנאום שלו כלום הבינו שהוא מצפה שיקראו את הספר מיד וביחד. אפילו רעיה'לה, הבת שלה לא העירה כלום והתיישבה עם הרגליים מעבר למסעד של הכורסה החומה [טוב, פעם היא היתה חומה].

מינה היתה בטוחה שגם ככה תארך הקריאה שלה יותר משל כולם, כי מבין כל היושבים בחדר היתה העברית שלה, בייחוד בקריאה וכתיבה, החלשה יותר. לכן היא הפנתה את עיניה לספר בלי שהיות נוספות.

עוד לא הספיקה לסיים את העמוד הראשון, וכבר שמעה את גילי הנכדה שלה אומרת, "בולשיט מוחלט." כי עירא פתח את הספר באמירה הבאה:
שלושים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שבתי לאמסטרדם, העיר שבה התגוררתי עם אבי ואמי ואחי ואחותי לפני המלחמה, ורצחתי את האיש שהלשין על בני משפחתי. כל בני המשפחה מלבדי הסתתרו בחוותו של בן הבליעל והוא מסר אותם לידי הגסטאפו.

את חיי שניתנו לי במתנה, מסיבות שלא עמדתי עליהן, בחרתי להקדיש כדי להוציא אל הפועל גזר דין מוות שגזרתי אני עצמי, בידיעה של צדק מוחלט, על השפל באדם. ובה-בעת גם על עצמי גזרתי עונש כבד: שלא אשא אישה ולא אקים משפחה. ואל יטעה הקורא לחשוב כי את העונש גזרתי על עצמי מכיוון ששפכתי דם אדם. לא דם אדם שפכתי כי אם את דמה של חיה צמאת דם. את האיסור הזה אסרתי על עצמי בשל חטא שחטאתי למשפחתי בהיותי צעיר וקל דעת, כשהעדפתי אהבת אישה על פני כיבוד אב ואם ואהבת אחים.

למשמע ההערה של גילי האדים דויד מכעס ואמר, "אין לך כבוד לכלום. את בכלל לא יכולה לתפוס שאנשים עושים דברים לא בשביל לפנק את עצמם."
רעיה אמרה, "אבא, תעזוב אותה, גם לי זה נשמע לגמרי מצוץ מהאצבע."
דויד קם ויצא למרפסת.
מינה חשבה שעירא לא שיקר אף פעם. להפך, בכל הפעמים שיכול היה להקל עליה עם איזה שקר קטן
הוא העדיף להכביד עליה עם כל האמת.
כשהיא הגיעה לעמוד שלושים ושש כולם סיימו כבר את הקריאה, בדיוק כפי שצפתה. היא קיפלה את קצה העמוד וקמה. הראש כאב לה והעיניים צרבו לה, ולמרות שלא גמרה לקרוא ידעה טוב מאוד לאן כל זה מוביל.

כל זה מוביל לכלום, כי מה שעירא רצה באמת הזדמנות לחיות הכול מחדש ולעשות משהו עם הסיפור הנורא שקרה למשפחה שלו, ואת ההזדמנות הזאת הוא לא יכול היה לקבל, ולא משנה איזה מעשים איומים הוא יעשה ואיזה מילים יפות הוא ישפוך מלמעלה. כי על מה שקרה אין מה להגיד (אף-על-פי שהוא באמת כתב עברית יפה מאוד).

היה ברור לה שבזמן שכתב את הספר הוא היה עוד חזק גם בגוף וגם בראש. מי יודע, אולי דווקא הכתיבה וההיזכרות עשו לו את כל האירועים המוחיים. הרי לפעמים כשהיא נזכרת במשפחה שלה היא מרגישה שבאמת אפשר למות מזה.

וכשהיא חשבה על המילה מוות, מיד עלתה לה התמונה של עירא כפי שראתה אותו בפעם האחרונה. הוא שכב ללא תנועה בפיג'מה של בית- החולים, בלי הכרה, אחרי עוד שבץ גדול אחד. היא יצאה בצהריים לאכול משהו בקפיטריה וכשחזרה היה הפה שלו פעור והחך שלו כהה מאוד. היא נגעה בחשש בזרועו הדקיקה שהשתלשלה מהמיטה והרגישה שהיא עדיין חמימה, ועם זאת ידעה שהוא מת. היא עמדה והביטה בו. הוא לא נראה שונה בכלום מכל הזקנים שהיא ראתה במותם במסגרת ההתנדבות שלה ביע"ל.

הרי הבשר שנותן לאנשים את הצורה המיוחדת שלהם כמעט נעלם לפני המוות, ומתחת לעור שנעשה דק וצהוב אפשר לראות את הגולגולת שנראית בדיוק אותו דבר אצל כולם.
מינה יצאה בלב הולם אל המסדרון וקראה, "אחות, אחות."
וכשהאחות באה ושאלה, "מה קרה?" מינה אמרה, "הגיס שלי מת פתאום, אני רק הלכתי לאכול, ממש לא יותר מרבע שעה, באמת לא יותר," ודמעות שהיא לא ציפתה להן פלשו לעיניה. "הוא מת לבד." היא לחשה לאחות.
והאחות אמרה "אל תצטערי, זה תמיד ככה."
עכשיו גבר קצב הטפטוף מהברז הישן. היא רצתה לדבר על זה עם בני, אבל הוא בדיוק הסביר למישהו בטלפון איך מגיעים לבית של עירא.

היא הציצה בשעון. השעה היתה כבר ארבע. היא נכנסה למקלחת. בשעה הזאת היא רגילה לקום ממנוחת הצהרים ולשטוף במטלית לחה את בית-השחי והצוואר ועוד מקום שהיא קראה לו ב??נ?ייד?ה [למטה] . את המנהג הזה, ועוד כמה מנהגים שעצבנו את דויד כי היו "בכלל לא מתאימים לכאן", היא שמרה כי הם הזכירו לה את בית ההורים באמסטרדם, ששם, אף-על-פי שהיה להם דירה מודרנית עם מים זורמים, שירותים והכול, הם היו מתרחצים באמבטיה רק פעם בשבוע ואת שאר הניקיון עשו במטלית לחה. במזג של הולנד היו מצטננים בקלות ואז חשבו שאמבטיות מסוכנות לבריאות וברוב הבתים לא היו בכלל חדרי אמבטיה.
נכון שבנתניה, בתשעים אחוזי לחות של מישור החוף, היתה מינה מתקלחת לפעמים יותר מפעם ביום, אבל על טקס המטלית לא ויתרה. גם על הברשת השיער - עוד שריד למנהג מהילדות. אז, כשהיה לה שיער בלונדיני ארוך ומבריק מתזונה טובה וטיפוח, לימדה אותה אמה שצריך להבריש אותו מאה פעמים. עכשיו היה השיער יבש וצבוע, ומי החמצן ששימשו את הספרית להחדיר את הצבע אל שיער השיבה חרכו והמיתו אותו. מינה לא התעכבה הרבה על הנזק הזה. היא לא יכולה להקדיש אותה מידה של תשומת לב מבוהלת לכל הצרות שהזמן הביא עליה. שיער היה בעיניה הדבר הבהיר שמקיף לה את הפנים, והוא נשאר מוכר פחות או יותר.

הפנים היו כבר עניין אחר: הפנים האלה היו של אישה אחרת, עם נפיחות מעל לעיניים ומתחתיהן, ועם שפתיים שאין מקום למרוח עליהן אודם. גם הסנטר שלה היה מחובר לצוואר במין שקית, וכדי להזכיר לעצמה את עצמה, היא היתה מהדקת ביד אחת את השקית לסנטר ואז מביטה בראי וחושבת שכך היא היתה יכולה להיראות אחרי הניתוח הפלסטי שהראו בטלוויזיה בתוכנית "הברבור". יום-יום בשעה ארבע היא חשבה את המחשבה הזאת כשהיתה מסתכלת במראה שמעל לכיור, אבל היום היא חשבה אותה בלי מראה ועם תוספת של תרעומת, כי במקלחת של עירא היה מעל לכיור רק ארון תרופות קטן וישן.
מינה התיישבה על מושב האסלה שלו שנסדק והודבק בסרט גס משאריות מלחמת המפרץ, ואף-על-פי שאמרה לעצמה בקול, "איך אפשר לחיות ככה," הרגישה גם קורת רוח: אצלם בבית הכול תקין לגמרי, כי היא לא מרשה לדויד לדחות שום דבר ומכריחה אותו להחליף מיד כל מה שנשבר או מתקלקל.

ואין להקל ראש בתחושה הזאת שלה, כי בגיל שבעים וחמש קשה כבר לייצר קורת רוח מהחומרים הרגילים, כמו אהבה והצלחה.

כמה שנים שהיא רואה אצל החברים ההולנדים שלהם, אבל גם אצל אחרים, שככל שהזמן עובר הם נעשים יותר חסכנים ויותר עצלנים. עצלנים היא שנאה, ולעומת זאת נתנה הרבה כבוד לחסכנות: אבל מה שנראה בעיניה סימן של ז?ק?נה היה חוסר היכולת להבחין בין חסכנות [למשל לא לזרוק תרופות רק בגלל שעבר התאריך] לבין קמצנות [לא לרפד מחדש כיסאות שנקרע להם הריפוד].

היא קמה מהאסלה, אספה את השיער בעזרת סיכה מוארכת למעין זנב סוס, ויצאה אל המטבח לשים את הקומקום. מינה ידעה שאם היא רוצה לשתות קפה בשעה ארבע, היא צריכה להכין לעצמה קפה בשעה ארבע. אף אחד לא יזיז את עצמו, היא אמרה לעצמה. אמנם בני המשפחה נהגו להתבדח על הדבקות הדתית-כמעט שלה באיזו שגרה, אבל אף פעם לא טרחו לשים לב לפרטיה של אותה שגרה, ואם שמו לב, לא העלו על דעתם שהם יכולים להגיש לה קפה בעצמם או להשתתף אתה בסדר היום שלה. לא, בשבילם היא אמא, והם יושבים ומחכים שהיא תעשה.
דווקא באותו רגע נכנסה רעיה למטבח ואמרה, " אמא, שבי, תחלצי לך את הנעליים, אני רואה שהרגליים שלך קצת נפוחות, את בהחלט יכולה להחליף לנעלי בית. אל תדאגי, זה המנהג בשבעה. בינתיים אני אכין לך קפה."

מינה אמרה, "אוי תודה רעיה'לה וחזרה לשבת בסלון. [ברור שהיא לא יכולה לשבת שם בנעלי בית, איזה מין מנהג זה ואיזה כבוד נותנים למת בנעלי בית?]

מינה שתתה את התה שלה והביטה סביב. עיניה נחו על הנכדה שלה, גילי. מרגע שנכנסו לבית של עירא דיברה הנערה בלי הפסקה בטלפון הנייד שלה. רק אתמול, כך נדמה לה, היא עוד שכבה בלול בסלון שלה, ופתאום היא גברת.

למעשה היתה גילי נערה צנומה וגבוהה שירשה מסבתה את עיניה הכחולות ואת שיערה הבהיר והדק, אלא שגילי צבעה אותו במה שמינה למדה לכנות "שחור סיני". לגילי טרם מלאו שבע עשרה, ומכיוון שחילוף החומרים בגופה התרחש בקצב נמרץ שמינה היתה יכולה רק לחלום עליו, היו שורשי השיער הבהיר נגלים מיד לאחר הצביעה ואחרי שבועיים כבר היה השיער השחור מרחף אי-שם במרחק שני סנטימטר מהקרקפת. את העפעפיים היא הקיפה בשכבה של משחה שחורה מעיפרון איפור זול, רך, ועור הפנים שלה, שטופל ברוא?קוט?ן, בהק בוורדרדות חדשה, בלי סימן לאקנה שכיסה רק לפני חודשיים את הלחיים והסנטר. על הגבה השמאלית ננעצו בפירסינג שני מוטות קטנים שהכאיבו לעיניה של מינה בכל פעם שפגשה בהם, אבל לא היה לה מנוס מלקבוע את מבטה בחלק העליון של הפנים, שכן בחלק התחתון ארבה לה גולת המתכת שהיתה נעוצה בלשון של גילי.

מתן, אחיה, ישב ליד השולחן ואכל עוגיות מזרחיות עגולות. הוא היה בן-שתים עשרה וחצי, שקל שמונים ושמונה קילוגרם, ואכל כאילו המשימה של חיסול התקרובת דורשת את מלוא ההקרבה והמסירות.

ומאחר שהמזגן בבית המנוח היה גם הוא קשיש לא- אפקטיבי (איש לא דאג למלא אותו בגז כבר ארבע שנים, וקווצות של אבק התנופפו מהרשת המכסה שמעל הפתח), מינה ראתה איך ניגרת זיעה על פניו של נכדה הצעיר ונצברת בקפל עמוק בצווארו. היא לא זכרה מתי בדיוק הפסיק להיות ילד רגיל.

פתאום הוא הזכיר לה את הנער השמן שראתה בתוכנית בין שלוש לשלוש ארבעים וחמש.

זו היתה תוכנית הישרדות אמריקאית שהמשתתפים בה היו בני נוער עם בעיות חריגות - תוכנית שמינה סברה שהיא מוקרנת כדי להזהיר את העולם מפני הקטסטרופה הצפויה אם לא נחזיר את הגלגל לאחור ונחזור לשיטות החינוך הישנות, שהצמיחו אנשים מצוינים. בתוכנית השתתפו שבעה מתבגרים שהתנהגותם בבית היתה כל-כך בלתי-נסבלת עד שהוריהם נואשו מהם ומסרו אותם, על- פי רוב בכפייה, לתוכנית שיקום לעיני המצלמות. שמו של הנער השמן בתוכנית היה סטיבי.

יום אחד הטילו המדריכים על הקבוצה להעביר מטען של מכלי מים לאזור שבו יוקם המחנה הלילי. המטען היה כבד והם היו אמורים למצוא דרך יעילה להעביר אותו. כמו תמיד, פרצה בין חברי הקבוצה מריבה. קולו של הקריין המלווה את הסדרה ציין במיוחד שני נערים מקועקעים, האחד גלוח ראש והאחר היספאני עם ראסטות, שהרימו קול. הם לא יכלו להפעיל אלימות גלויה מכיוון שהמדריכים, שהיו חזקים מהם, לא אפשרו זאת. אבל המקועקעים איימו תמיד על השאר, כי הם היו בני שבע-עשרה, חזקים פיסית ומצוידים בפה הכי מלוכלך.

בקיצור, עם קבלת המשימה, צרחו שניהם כל-מיני הוראות בקולי קולות כאילו שהם מתואמים ויודעים מה לעשות אבל למעשה הם היו יריבים מתחרים, וכל אחד מהם קיווה שהשני יפול לאיזו תהום.
ואז הציע סטיבי השמן, שעד לאותו רגע לא פתח את הפה, שיכינו מגלשה מבולי עץ דקים שהיו מפוזרים בשטח, ובהיסוס הוסיף שכל מה שיצטרכו לעשות הוא להעלות את המכלים לראש המגלשה ולגלגל אותם למטה בזה אחר זה, כי אזור המחנה היה נמוך יותר. הרעיון התקבל על דעת כולם.

בערב, אחרי שכל המכלים גלשו אכן למקומם המיועד, ניגש גלוח הראש אל סטיבי ובחסות החשכה דחף לו ענף עבה לאזור האשכים. זו לא היתה תנועה חזקה, רק סוג של רפרוף, אבל סטיבי התחיל לצרוח ולבכות כאילו מישהו חתך אותו באולר. הגלוח בסך הכול רצה להחזיר לעצמו את המנהיגות שנדמה היה לו שנגזלה ממנו [כך הסביר הקול המקריין]; הוא לא חשש מתחרות מצדו של סטיבי, כלל וכלל לא! אבל הוא נטר לו על שמתחת להררי הבשר הסתתר מוח חריף הרבה יותר משלו ומשל כולם. מכל מקום, המדריכים הוזעקו והכניסו את הנער השמן לאוהל ההדרכה, שם הוא סיפר להם שהוא לא יכול לסבול שנוגעים לו במבושים כי כשהיה בן שש, השמרטף שלו, בן השכנים, התעלל בו מינית.

מינה הביטה עכשיו בנכד שלה. היא ידעה בוודאות ששום שמרטף לא התעלל בו. אז למה זה קרה לנו, היא שאלה את עצמה, כאילו ההשמנה שלו התרגשה עליהם מכוחו של איתן- טבע בלתי-צפוי, כמו מפולת שלג, אבל חוט המחשבה הזה התפוגג כי פתאום הבית התמלא באנשים מהבנק של עירא.

דויד קם לקבל את פניהם. הוא אמר להם שהוא "מתרשם מאוד מזה שהם הטריחו את עצמם למרות שעירא פרש מהבנק כבר לפני-" והוא עשה חישוב מהיר ואמר, "חמש-עשרה שנה." מינה חשבה לעצמה שהמשלחת הנכבדה הזאת היתה צריכה לבוא ללוויה בזמן ולהניח על הקבר זר עגול כמו שמקובל. לא עניינו אותה התירוצים שהלוויה עצמה נפלה בדיוק על שיחת ועידה שהיתה להם עם שני סניפים בחו"ל ולכן לא יכלו להתפנות. לפי גילם הצעיר חשדה מינה שהם בכלל לא הכירו את עירא.

"ספר הפרידות הגדול", שושי בריינר // עם עובד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully