"אולם" של יסמין גודר הוא המופע הראשון שראיתי במסגרת אירועי "הרמת מסך" שמתקיימים בימים אלה במרכז סוזן דלל. המוטו של האירוע השנה, על פי הוראתה של המנהלת האמנותית, נאוה צוקרמן, הוא לשלב ביצירות המחול אמנויות נוספות, על פי מיטב מסורת הרב תחומיות. עיון קצר בתוכניה מבהיר כי המחול של יסמין גודר משלב מוזיקה ושירה, בעזרתה האדיבה של הזמרת דקלה, שלוקחת חלק במופע.
במרכזו של "אולם" עומדת סיטואציה דרמטית קיצונית, הנמסרת בדייקנות ובמסירות על ידי חמש דמויות, שבראש ובראשונה אמנם רוקדות, אבל לא פחות מזה - משחקות. הדרמה מועברת בהבעות פנים, מחוות גוף, צחוק, וניואנסים אחרים שאינם כלולים באופן אוטומטי במנעד היכולות של הרקדן הממוצע. גודר הצליחה לבנות דמויות מרשימות, קונסיסטנטיות, מאופיינות היטב, מה שהופך את "אולם" להרבה יותר מסתם מחול.
נחזור למילים שמתארות בתוכניה את המופע: "במה שהיה פעם 'אולם', מקום שוקק, מתקבצים חמישה אנשים, כמו שאריות מעולם שאיננו עוד. יחד הם מנסים להחיות את הווי המקום ולהגשים פנטזיות אישיות ומשותפות". ההקדמה הקצרה הזו מושיבה את הצופה באולם של סוזן דלל עם מושג די ברור על הסיטואציה הנרקדת. לא גיבוב מילים פילוסופי וגם לא שיר כהשראה, אלא הקדמה מפורשת לעלילה. יש חלל מוגדר, יש סיטואציה דרמטית לא צריך לנחש. נקודת הזינוק ברורה כשאורות הבמה עולים.
כמעט מיד מן ההתחלה מורגשת הצרימה, העצבים המרוטים, השפיות הנוזלית של הדמויות. בנסיונם להחיות את הווי האולם משחזרים הרקדנים סגנונות ריקוד, נסחפים לשירה קולחת, נצמדים זה לזה, מתחמקים זה מזה, אבל בכל פעם מגיעה ההתרחשות לשיא של מתיחות ועצבנות אובססיבית שאי אפשר להימלט ממנה. גם השיר של דקלה, שמתנגן ברקע, מתחיל נעים והרמוני והופך צורמני ותקוע. התנועה נתקעת יחד עם המוזיקה, באופן שיוצר את התחושה המעיקה שהמצב הנתון דומה לתקליט שמסתובב על ריק, בלי מחט. אולי תקליט שרוט.
הרקדנים נסחפים אל רגעי פנטזיה וטירוף, אבל למרות הרצון להפליג לעולמות אחרים, אפילו הופעתה של דקלה, לקראת סוף המופע, לא מצליחה לעצור את המציאות המעיקה שטופחת על הפנים. קצת כמו החיים פה.
* המופע "אולם" עולה ב-4 וב-8 בדצמבר במרכז סוזן דלל בתל אביב
(כוריאוגרפיה: יסמין גודר. מופיעים-יוצרים: איריס ארז, שלומי ביטון, יסמין גודר, בועז טרון, קמה קולטון והזמרת דקלה. מוזיקה מקורית: קרני פוסטל, רן סלווין)
דרמה קווין
4.12.2001 / 10:04