עכשיו נזכרתם?

אורית חסון ולדר, אמנית שמציגה בארץ ובעולם כבר מעל 20 שנה, שואלת בתערוכתה החדשה בגלריית החדר "P.S | נזכרתי בדבר", שאלות רבות על אחדות הזיכרון, על כפילות, על אחדות הזמן ועל רציפות הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אבל מעבר לשאלות הללו, היא גם שואלת מה אפשר לעשות עם כלים פשוטים ובסיסיים, כמו עפרון וצבעי מים, בעידן שרווי כל כך בדימויים מצולמים ובסרטים.

הציורים של חסון ולדר מבטאים תסכול עמוק מהאימפוטנציה לשחזר משהו שלם ורציף מהזיכרון, כמו גם מהניסיון המתודי של הצייר ליצור דימוי משמעותי בעולם רווי בדימויי מצלמה. נדמה כי כל מה שחסר בתערוכה כדי שתיווצר אחדות בין התמונות, זה הסליל של הפילם שיקשור את כל החזיונות הבודדים בסליל נע ואחיד. אותו חוסר נמצא גם בציורים עצמם, שרובם מדגישים במובן כזה או אחר את מה שלא במקום. "יש הרבה מאד עיבודים של זיכרון", מספרת חסון ולדר על העבודות. "אני מטעינה אותו מחדש ומוצאת רק דימויים חסרי מילים שקופצים ולא מרפים ממני, אז אני מכניסה אותם בסוף, במעט ספקנות". אפשר לחשוב על תהליך ההיזכרות הרנדומאלי הזה, כמו על האופן בו התערוכה מוצבת ויוצרת אחדות סייבר ספייסית, כשכל לחיצה על לינק שולחת אותך לעולם אחר אך לא קוטעת את חווית הגלישה הרציפה.

בחלל התערוכה הקטן תלויה סדרת ציורי אקוורל (צבעי מים איכותיים) מול סדרה של ציורי עפרון, שביחד יוצרות "שיח כפול", כמו שמו של אחד מציוריה של חסון ולדר. שיח בין מוטיבים של כפילות, זהות ודמיון ובדיה ומציאות. גם הניגודיות בין הצבעים הבוהקים והכהים של צד אחד של החדר אל מול השקיפות של ציורי העיפרון מולם - שנראים מרחוק כמו חריטות עדינות על פלטת זכוכית - הופכת את החדר לדמוי נגטיב ומובילה את הצופה בצעדים מהוססים, אסוציאטיביים, בין העבודות.

"תאומים" הוא הציור שמותיר את הרושם החזק ביותר בחדר. ציור עמוס במסרים חלקיים; שני גברים דומים במיוחד, אך לא זהים, קטועי רגל נשענים זה על כתפו של השני ובין רגליהם, סמל פאלי מובהק. המחבר ביניהם הוא מה שנראה כמו שרידים של בניין (התאומים). בניגוד לחוסר העמידות של הבניינים הכוחניים, ולמרות הנכות המודגשת של הגברים, האיבר שבין רגליהם זקוף. הפער בין השבריריות של התאומים לאון הגברי מבקש הסבר, אך חסון ולדר מתעקשת: "אם תחפשו משהו מעבר לא תמצאו. כמו שלפעמים קשה לשים דברים במלים וכשמנסים הן יוצאות לא נכונות, או לא מדויקות. זה קצת כמו סיפור שמתחתיו יש רובד שלם של סיפורים אחרים, שיוצאים אולי באופן בלתי מודע, אבל שופכים קצת אור על הדימויים מעל פני השטח".

זוג נוסף ובולט במיוחד הוא צמד ציורים: "פנים מול פנים", של בנות יענה המביטות זו אל זו ומעליו "מסומנים", שני גברים עם נקודה או חור בראש. בנות היענה נראות כמו שיקוף האחת של השנייה וכשמסתכלים מעלה כלפי זוג הגברים המורבידיים הציפייה לזהות פגה. ייתכן והקרבה בין שתי התמונות יוצרת רצון להמשכיות של מוטיב הזהות וייתכן שזו תחושת הדה ז'ה וו שנוצרת מהסתכלות בציורים. הציור "עצם בריח מיקי מאוס" מראה שלד שנשען על מקל הליכה המורכב מסוכריות, כשבמקום עצם האגן מוצב ראשו של מיקי מאוס. במובנים רבים הציור הזה לוכד משהו מהתערוכה שמסרבת להסביר את עצמה. הראש זר לגוף, הוא ממוקם באזור הלא נכון, הוא של הדמות הלא נכונה, ומכניס הומור לתוך תמונה של שלד שמזכירה יותר מכל את המוות. לכאורה אין קשר, אך "אולי זה לא מתקשר בגלל הנזילות שבציורים", אומרת חסון ולדר. "אבל זו גם שיחה, לא?"