צלחת שבורה

רבים הם התחומים הנשענים על משפט היסוד "אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני". זה נכון לגבי מפגש עיניים בדייט, לקשר שבין אנשי מכירות ללקוחות וכן, גם בספרות. המנטרה במקרה כזה: פתח עם קטע שהוא שוס, דחוף את הקורא פנימה, והיתר (בתקווה) יתגלגל מעצמו. אלא שבניגוד לרומן, באנתולוגיה יש לכל סיפור חיים משלו ואי אפשר לנוח על זרי הדפנה.

"מחדר לחדר", לקט של 28 סיפורים יווניים שנכתבו כולם בשבעים השנים האחרונות, נפתח במעשייה של קוסטס טחציס "דרקון יווני בלונדון". באווירה קודרת ובשפה מבדרת מתאר טחציס (שהיה טרנסווסטיט) קונפליקט שנע על הקיצוניות שבין המוסרי לאפל, בין עזרה לזולת לפשע מתועב, ומסתיים עם פואנטה מהנה ומשעשעת. לפי הסיפור הזה, שהוא הטוב ביותר בלקט, ניתן לחשוב שמצפה לנו קובץ שיעביר את הזמן בכיף. מה חבל שההמשך הוא, ברובו, נפילה גדולה.

הרעיון של אמיר צוקרמן, סופר וחוקר פנאט של תרבות יוון, היה לתת לנו טעימה שונה מהקונוטציה הרגילה שלנו על קבוצת האיים ששוכנת בלב הים התיכון. לא עוד ערש האלים, הטרגדיה והפילוסופיה והחופים האקזוטיים מפוצצי ההורמונים והחשק, אלא משהו אותנטי, אחר. יוון בעיני המקומיים. מהמלחמה בכיבוש הנאצי, דרך משטר הדיקטטורה ועד הכניסה למאה ה-21, צוקרמן קיבץ, תירגם והוסיף הערות על פרקים בחייהם של המחברים. הכל טוב ויפה, אבל התוצאה הסופית קצת צולעת.

יהיה זה מתנשא לומר שהקובץ אינו טוב, שכן למרבית היוצרים הייתה היסטוריה עשירה בכתיבה. ובכלל, תרבות היא עניין של טעם, כפי שצוקרמן עצמו מעיד בהערותיו בסוף הספר. אבל אולי התרבות היוונית שמחוץ למיתולוגיה, לטברנות ולטרגדיות הקדומות, בכל זאת לא כזו מעניינת. זאת ועוד, בעצם רוב ההבטחה שעל גב הספר לגלות סודות שלא ידענו לא באמת מתממשת. רבים מהסיפורים נקשרים בניחוח הים, הדגים, העוני, חיי הכפר – חלק מהמוטיבים שמוכרים לנו היטב לא רק מיוון, אלא בכלל כמאפיין טיפוסי אגן הים התיכון. לא פלא, אם כן, שהסיפורים הטובים ביותר בלקט, זה המוזכר למעלה ו"שרפה יפנית" של אנדוניס סורוניס (עמ' 87) נכתבו מנקודת המבט של מהגרים ומתרחשים בלונדון ובגרמניה, הרחק מהמולדת. גם "צדפות באגרטל" של יורגוס סקמברדוניס (עמ' 146) ראוי ומהנה. מעבר לכך, מרבית הסיפורים - כמו קשר מיוחד בין מורה לתלמיד, בגידה באחים לנשק או זימה וולגרית - כבר הובאו לדפוס רבבות פעמים בשפות רבות מצד עמים שונים.

בתוך כך, ראויה בכל זאת לציון ההשקעה של צוקרמן. רבים מהמתרגמים עובדים (בנוסף לצורך בפרנסה) מתוך תחושת מיסיונריות, על מנת להעביר לאחרים את הז'אנר שהם עצמם נהנים ממנו. רק מעטים מתחרים במסירות של צוקרמן, שחש צורך עז להנחיל מעט מהמורשת שהוא פריק כה גדול שלה. הוא עושה עבודה מצוינת במתן הרקע לסיפורים, בביאור מושגים יווניים ובהסבריו על המחברים. אלא שמתרגם ומבאר שהופך למרכז העניין כמוהו כשופט כדורגל שבולט על רקע משחק חלש. וכמו במגרש, גם המשחק הזה מסתיים ב-0:0.