וואלה! תרבות מסכמת עשור

    באסה או קלאסה: "My Immortal" של אוונסנס

    פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם: "My Immortal" של אוונסנס

    • אוונסנס
    רונן ארבל

    מאז שחר הימים, עוד בתקופת האדם הקדמון שתופף בעזרת מקל ואבן ועד לתקופתנו הממוחשבת, לא הומצא עוד ז'אנר נחות, בזוי ומחריד כמו נו-מטאל. הרי מה הוא בעצם הנו-מטאל, אם לא תרמית אחת גדולה - פיקציה סרת טעם - שלוקחת את הנכסים החשובים ביותר של המטאל הוותיק - שיערות הראש, שיערות הגוף והמחסור בהיגיינה - ומתעלמת מהם? הנו-מטאל הוא למעשה האנטיתזה של המטאל הישן; הצחצוח שלו אינו רק חיצוני ותדמיתי, כי אם גם מוזיקלי - לא עוד חבורות שיכורים ונרקומנים לא מגולחים עם בגדים שעברו כביסה בפעם האחרונה כשבגין היה ראש האופוזיציה, אלא מודלים חינוכיים ללא רבב, שמופקים בגנדרנות . אתם משערים בנפשכם שמטאליקה היתה משכללת את הספיד/ת'ראש מטאל אילולא היו חבריה מטונפים, אלכוהוליסטים ודפוקים מהיסוד? האם פנטרה היו מייצרים מוזיקה מערערת ומעורערת, לו המוות לא היה מרחף כל הזמן מעל ההרכב? ומה בדבר סואיסיידל טנדנסיז, ספולטורה וסלייר? הם נראים לכם כמו פרזנטורים פוטנציאליים להד אנד שולדרס? מדובר בברנשים עם יותר קשקשים משיער.

    ואז מגיעות להקות נקיות כפיים כמו לינקין פארק, אינקובוס ולימפ ביזקיט ומציגות עצמן כממשיכות דרכם של כל אותם טרוריסטים מוזיקליים מופלאים. "באיזו זכות מתרחשת החרפה הזו?" אתם ודאי שואלים. ובכן, כך החליטו לשווק אותן חברות התקליטים שלהם, מבלי לתת לעובדות להפריע להן. ולמה שיפריעו העובדות, אם במציאות הסיפור הזה מוכיח את עצמו עם עשרות מיליוני עותקים שנרכשו על ידי דרדקים חסרי ישע, שנפלו בפח.

    אחת הלהקות היותר איומות בתת הז'אנר הפסול הזה, וזו שמוכיחה ללא צל של ספק שאכן מיתוג חזק יותר ממוזיקה, היא אוונסנס, הידועה גם כלהקת הבית של משפחת טייב (לפני שהחליפו אותה המתאבדים החביבים ג'ף באקלי ואליוט סמית, כמובן). מה בין אוונסנס ומטאל? גם לאל הטוב אין תשובות לעניין. העובדה שהסולנית שמה קצת פודרה ושחור בעיניים עוד לא הופך אותה לגותית, וזה שהגיטריסט לוחץ מדי פעם על פדאל הדיסטורשן כדי למקסם אפקט רגשי, לא מוסיף להם טיפת כובד. אוונסנס היא להקה פומפוזית; היות והיא לא מצליחה לעורר רגש באמצעים צנועים יותר, היא לוקחת הכל אל הקצה - המלים תמיד מלודרמטיות של סיפורים גדולים מהחיים מלווים בסערת רגשות; המלודיות לוקות בגרנדיוזיות יתר, עם מוטיבים מאז'וריים והעיבודים סוחטים את הלב במניפולטיביות חסרת רחמים. הכל מתוזמן, מתוכנן ומדויק.

    תצוגת התכלית המרשימה ביותר של הנוסחה האוונסנסית היא כמובן הבלדה "My Immortal", אחד השירים המצליחים ביותר בישראל - כמו בכל העולם - בעשור האחרון. הוא לקוח מתוך אלבום הבכורה של אוונסנס, שמכר מעל ל-15 מיליון (מה שהופך אותו לאחד מאלבומי הבכורה הנמכרים בהיסטוריה), והוא בלדה סופר-אפקטיבית. לעזאזל, בזמן שניסיתי לכתוב את המדור המזוין הזה חמישה אנשים שנכנסו בטעות לחדר מבלי לדעת שזוועת העולם הזו מתנגנת ברקע, נדבקו ולא יכלו להפסיק לזמזם אותו. מתוקף היותו בלדה, "My Immortal" הוא כמובן הקצנה של כל האסתטיקה האוונסנסית, מה שהופך אותו למטריד יותר; הכל בו מוגדל בשקל תשעים - הפסנתר נוכח יותר, הקול של הסולנית, איימי לי, מוגבר בחזית, הכניסה של הגיטרה ואיתה התופים מודגשים והכי חשוב - המלים כאן מתחרפנות לגמרי. אין כאן קלישאת אבדון, אומללות, דיכאון, יחסים בעייתיים, טירוף ושברון לב שפסחו עליה. החל מ"נמאס לי להיות כאן, מודחקת על ידי כל הפחדים הילדותיים שלי", דרך "הפצעים הללו לא הולכים להחלים, הכאב הזה יותר מדי אמיתי" וכלה ב"הקול שלך רדף את כל השפיות שהיתה בתוכי". הבעיה היא שמרוב תיאורי חוסר אונים, שום דבר כאן לא אמין. "My Immortal" הוא שיר גדוש בפאתוס מעייף. מרוב ניסיונות לזיקוקים הוא רק גורם לך לפהק באדישות מולו, ואז לרצות לתפוס איזו תנומה טובה.

    עוד בוואלה! NEWS

    יש פתרון אמיתי: הקרם שיעלים לך את כתמי הפיגמנטציה

    לכתבה המלאה

    אוונסנס, "My Immortal" - באסה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully