קול ישראל

שרי אריסון הפכה את עצמה לבדיחה של המדינה. חוזה עתידות, רואה תמונות ושומעת קולות. היא מקבלת מסרים מלמעלה. כל האנשים העשירים דומים זה לזה, אך כל אחד שרוט לפי דרכו. היא חזתה נפילת מטוסים, קריסת מחשבים ואת המשבר הכלכלי. היא יודעת הכול, שומעת לפני כולם. להיות מספר אחד זה מחייב, אז אם את יודעת מה הולך לקרות ספרי לנו, וגם לפסיכיאטר הקרוב למקום מגורייך.

אבל ברצינות שרי, אל תתני לאנשים לחשוב שהשתגעת. את בסדר, זה העולם סביבך - הוא שמשתגע. זה לא את זה אנחנו, שרי. אנחנו הגיוניים מדי, מנסים לגמור את החודש, דואגים לעבודה-ילדים-פרנסה-קריירה. את מעל הדברים האלה. תעזבי אותך. אנשים רוצים להיות כמוך. הכול מקנאה. ברור שאת שומעת קולות, ואפשר לחשוב אחרת? מי בכלל יכול לערער על זה שמסרים תנכיים יורדים מהשמיים ומספרים לך את העתיד לקרות, אין הגיוני מזה. הגאולה קרבה כמו שאמרת שרי, קרבה מתמיד. שרים לשעבר ייכנסו לכלא, ראש ממשלה ונשיא לשעבר נשפטים, האחרון בבידור במעצר, והאישה העשירה בארץ מתחרפנת טוטלית. הגאולה לא קרבה היא כבר פה.

ג'ייסון (ג'ורג') אלכסנדר, חבר בארגון "קול אחד", מגיע לישראל ולא בפעם הראשונה, נפגש עם ישראלים ופלשתינים, מדגמן שלום, עושה סיבוב באתרים הקדושים, בר מצווה לילד וחוזר הביתה. הביקור שלו לא מקרב את השלום ולא מרחיק אותו. מדוע יש לו תחושה שנחיתתו בארץ תשנה משהו למישהו? הוא מגיע, יאדה יאדה יאדה, מפגיש ערבים עם יהודים ועף חזרה לאמריקה. המחשבה התמימה שהילת הפרסום שלו תפיץ אור על האזור והשלום יפרוץ היא אינפנטילית. פה זה לא תעשיות וונדלי, ג'ורג', פה זה מדינה אמיתית, עם צרות אמיתיות ומלחמה יומיומית בחום של 30 מעלות בממוצע. רוצה לעזור? תחיה פה שנה, תקנה דירה בראשון, תעמוד בפקקים ותראה את שרי אריסון מישירה מבט למצלמה ואומרת שהיא מקבלת מסרים מלמעלה - אז תתחיל להבין עם מה אנחנו מתמודדים פה. בעצם, גילת אנקורי נצמדה אליך בביקור בארץ, אז נענשת מספיק.

השבוע פורסם שבקרוב נשלם יותר על אגרת הטלוויזיה. על מה אנחנו משלמים? למה? כמה? מי החליט? ואם ממילא אין לנו בעיה לשלם - אז למה שלא נשלם יותר? מעולם לא שילמו רבים כל כך, הרבה כל כך, עבור מעט כל כך. הרעיון המקורי הוא שכולנו נשלם עבור ערוץ טלוויזיה שחף משיקולים כלכליים וינפיק לנו מדי ערב תוכן איכותי-גבוה, סדרות תחקירים, חדשות, סוגה עילית. ומה אנחנו מקבלים? תוכניות לבני הגיל השלישי ומעלה, מנחים עייפים ותוכניות דת מהאף. ועכשיו נשלם להם עוד. פעם היינו אומרים רק באיראן קורים דברים כאלה, היום יותר נכון להגיד, באיראן לא היו נותנים לדבר כזה לקרות. הם יוצאים לרחובות, אנחנו משלמים, לא צופים ושותקים.

החרדים מתנגדים למצעד הגאווה בירושלים. הימנים בן גביר ומרזל
יצעדו כמחאה על הגאווה באום אל פאחם. אבל מה אכפת לחרדים שהגאים צועדים? ומה אכפת לערבים שהימניים מפגינים?
אם יצעד הקוקיץ, מה אכפת לאברך,
ומה אכפת לערבי, שבן גביר יילך?
ובכלל, למה לחרחר ריב בחום הזה?
אני פונה נרגש לאחי הגאים ולאחי החורגים – וותרו על הצעדות המיותרות. חם בחוץ, כולם מזיעים, לוהט, לא נעים, לא אסתטי. לאדם הממוצע אין כוח לצעוד מהספה לשולחן של הסלון להביא את השלט של המזגן, יש כאלה שהתחילו לשמוע קולות מרוב החום. תחזרו הביתה, נתראה בדצמבר.