פרק ראשון: "ואם היו אומרים לך"

המקום החדש בבטן נפער לי בתוך אולם קולנוע.

זה הסרט "הקיץ של אביה", שם הכול מתחיל. עד היום אני זוכרת את הריח המתקתק של הטמפו הדביק על רצפת אולם הקולנוע הירושלמי, העמוס לעייפה בילדים נרגשים, ילדים שבכל יום שישי, לפני הקידוש, בוהים בסרט הערבי ופתאום לוקחים אותם לקולנוע כמו שבאמריקה. אני מביטה בעיניים פעורות באמא של אביה שקורעת את המסך בצעקות שבר, וכל המסטיקים המרוחים על הרצפה, שהם קצת קרושים וקצת לא, והסדרן המשוגע, והאולם המטונף, והריח של הפופקורן של הילדים שנשאר להם עודף — כולם הופכים דבוקה אחת. המבט שלי ושל אמא של אביה הופך למבט משותף של אימה. לאביה יש יומולדת ואף אחד לא בא, ואמא שלה רצה בחצר המקושטת, והבלונים הצבעוניים חגים מעל ראשה כמו מנגינה מבשרת רע באיזה סרט מתח, והמבט שלה מטורף מכעס ופחד, והחיוך שלה קפוא ולא מתורגל, והיא מושכת את הידיים של הילדים שעוברים בשביל ואומרת להם, "בואו בואו ממולדת לאביה," והיא לא מפסיקה עם זה, היא לא מפסיקה, "יהיה עוגה טעים בואו בממולדת של אביה," ואני לוחשת לה, "די, תפסיקי, תפסיקי כבר," ומתחשק לי להדביק מחדש את פניה החצויות כי יותר מהכול אני נחרדת מהפרצוף המוזר שלה, כאילו מישהו גזר מהעיתון עיניים של אישה אחת ושפתיים של אישה אחרת והדביק אותן יחד, עד כדי כך הן מנוכרות אלה לאלה, עיניים קשות ושפתיים מחייכות, פרצוף גזור, ואף אחד לא רוצה לבוא.

בדרך הביתה מהסרט, בספסל הזוגי של קו 21, ישבנו אחותי הגדולה ואני ושנאנו את כל הילדים שלא באו לממולדת. אחד?אחד שנאנו אותם. כשנרגענו קצת, התחלנו לשחק את המשחק הקבוע של הנסיעה באוטובוס, משחק ה"אם היו אומרים לך?".
אף פעם לא שאלנו את עצמנו מי זה שהיה "אומר לנו", כי לא זה מה שהיה חשוב. השאלות היו חשובות, הפרס המיוחל שאצרו בתוכן והמחיר הנקוב והמדויק שיש לשלם עבורו.

"אם היו אומרים לך שתקבלי בית עם מדרגות וחדר משלך, אבל כל החיים אבא היה עושה לך בושות כשאת מביאה חברים מהכיתה, היית מסכימה?" שאלה אחותי, ראשונה.

"ואם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל את חייבת להישאר כיתה פעמיים, היית מסכימה?" החזרתי לה מיד, והיא חייכה, כי שתינו ידענו שברוק שילדס הכי יפה בעיניה, יותר יפה אפילו מהבלונדינית מלהקת אבבא.

עד אותו אחר צהריים לא היה ספק שהמחיר הכבד ביותר לתשלום היה שקלרה בכיסא הגלגלים מהסדרה "היידי בת ההרים" תרדוף אחרינו בירידה המפחידה והחשוכה מחוץ לסו?פ?ר בקריית יובל. קלרה היתה המחיר הכבד ביותר לתשלום ה"אם היו אומרים לך". היא היתה הגרועה מכולם. מה לא העדפנו על פני מפגש אקראי עם קלרה בחשכת הליל, אפילו את האנס המסתורי שעל בטוח אורב לילדות בלילה, כשחוזרים מהצופים. עד שהגיעה אביה ועקפה את קלרה בסיבוב.

קצת לפני שהאוטובוס הגיע לתחנה שאלה אותי אחותי, "אם היו אומרים לך, או שאת פוגשת את קלרה, או שהיו עושים לך מסיבה ואמא היתה רודפת אחרי ילדים ברחוב שיבואו ואף אחד לא היה מסכים, מה היית בוחרת?"

זו היתה הפעם הראשונה שבה המפגש עם קלרה נראה לי כמעט מפתה לעומת האפשרות השנייה, אבל בכל זאת, העדפתי להיות הילדה הדחויה.

"ואם היית צריכה להיות האמא," שאלה אחותי, מהססת, ואני מיד הבנתי שהכול עדיף, רק לא להרגיש את מה שאמא של אביה הרגישה בממולדת. זה היה הרגע שבו קלרה, על כיסא הגלגלים שלה וצדודיתה החיוורת והקפואה, הודחה מכס המלכות המפוקפק של פחדים שמזיעים אותם בלילה, ודמות חדשה, אם הדואבת את כאב בתה, תפסה את מקומה והתיישבה על כס הפחדים החדשים, המפוכחים, אלה שגם מבוגרים יכולים להרגיש.

מאז, "ממולדת לאביה" הפך לשם קוד ביני לבין אחותי. מונחי ילדות אחרים דהו, נזנחו או נשכחו עם השנים, אבל את הקוד הזה, שגובש בנסיעה בקו 21, בדרך מהקולנוע הביתה, את הקוד הזה לא שכחנו גם כששתינו הפכנו אמהות. לפני כל יום הולדת שחגגה לילדיה, שנייה לפני השעה הנקובה על כרטיסי הברכה שרשמה וקישטה באצבעות של אהבה וחשש, כשהיא מביטה בחתן השמחה מגוהץ החולצה או בילדת היומולדת המקושטת בזר פרחים שהוזמן מראש, היתה אחותי מתקשרת אלי ולוחשת בפחד, "ואם אף אחד לא יבוא?"
"כולם יבואו," הייתי עונה.
"ואם לא? ואם זה יהיה ממולדת לאביה?"
"זה לא יהיה," הייתי אומרת. "את תראי, כולם יבואו."
אבל מאז שמלאו לבני שאול שלוש שנים, אחותי כבר לא שואלת את השאלה הזאת. היא יודעת. אצלי, זה ממולדת לאביה בכל 
יום מחדש.

"אמא אדמה", זה שם בית החולים היווני שבו הוא נולד בבוקר קר מאוד. אתונה לוקחת את עונות השנה ברצינות גמורה — הקיץ לוהט והחורף מקפיא, ובבוקר הזה של סוף מרס, הקור מתעקש ולא מפנה את מקומו לאביב. בעד זגוגית חלון המכונית אני מחפשת סימנים, אות שיבחין בין הבוקר הזה לכל הבקרים, כדי שאוכל לספר לו על היום הזה, היום שבו נולד, איך בדרך לבית החולים ראיתי ילדה עם כובע אדום משחקת בכדור, או איש זקן חוצה את הכביש, או אמא צעירה אוחזת בכף ידו הקטנה של בנה וממהרת במעבר החציה, או שלוש נערות מצחקקות מתחת למטרייה אחת. ואז, כשיגדל, אולי יחשוב עליהם מדי פעם בפעם, ישאל את עצמו מה עושה הילדה עם הכובע האדום היום, אמא של מי היא, ומה קרה לזקן ההוא, והאם הנערות ההן עדיין צוחקות, בגלל דברים אחרים, אולי, ועל מה חשבו באותו יום חורפי כשהלכו לתומן ולא ידעו שהן מצולמות ונארגות אל תוך חיים של מישהו שרק נולד. אבל אי?אפשר לראות שום דבר, החלונות מכוסים בדוק של קרח, ודרור מנגב את האד המצטבר עליהם מבפנים ומנסה להמשיך לנהוג ולהישאר רגוע, ושולח יד אל עורפי ושואל, "את בסדר, ענבל?" ואני יושבת לצדו ואומרת שכן, שאני בסדר, אבל אני לא בסדר בכלל.

כל ההיריון התרפקתי על היום הזה וידעתי בדיוק הכול, אפילו איך הילד הזה ייראה כשיהיה גדול. הוא יהיה כמו החיילים היפים האלה, בפרסומות לגבינה לבנה, עם חולצה לבנה עם דסקית מבצבצת ותספורת קצוצה. גבוה כזה, יותר גבוה ממני, מחבק אותי ברישול, כי בגיל הזה שוב מותר לחבק את אמא, אבל בלי להתכוון לזה ממש. והוא ישלח יד אל הסיר שעל הכיריים, כי זה יהיה ביום שישי בצהריים, ואני אביט בכף ידו היפה שנעה בביטחון בין הסירים, בוצעת בתיאבון בריא את החלה, ואז הוא ייזכר בילדה עם הכובע האדום ויזכיר לי גם, ויגיד, "זוכרת שסיפרת לי עליה כשהייתי קטן? איך ראית אותה בדרך לבית החולים?" ואני אחייך אליו ואהנהן. נפש של משורר תהיה לו, אפילו שהוא קרבי, והוא י?דע שאספתי אותה אל זיכרוני בדרך לבית החולים כמנחת אהבה, כהבטחה עם שחר. אבל ככל שאני מתאמצת לראות — זה לא עוזר. מהמכונית הקפואה אני לא מצליחה לראות כלום, ודרור שחש במאמץ אומר לי, "אל תדאגי, מותק, אם עברת את הלידה של רוני תעברי גם את זה."

אני מהנהנת אליו בצייתנות, חומלת על כף ידו שהזדחלה אל כף ידי ולוחצת אותה בחום.
"הוא יהיה בריא והלידה תעבור בשלום, את תראי, אין לך מה לדאוג," הוא אומר, כי אצלו אם אישה מודאגת בדרך לבית החולים סימן שהיא חוששת לשלום הילד, סימן שהיא חוששת בגלל הלידה, אצלו אין ילדה עם כובע אדום שלא רואים בגלל הכפור המכסה את החלונות.
אני מחזירה לו בלחיצה משלי, שלא ירגיש מיותם בניחומים השגויים שלו.
"תכף מגיעים," הוא אומר לי, מעו?ד?ד בזכות הלחיצה. "תכף."
אנחנו מובהלים במהירות אל קומת היולדות, מתברר שאני נמצאת בשלב מתקדם ואפילו לא הרגשתי בכך, כל כך הייתי עסוקה בסימנים מקדימים, נחושה בדעתי שעד שלא אמצא אותם הוא לא ייוולד. אבל אז, בקומה העליונה, כשנפתחות דלתות המעלית, ניבט אלי פתאום נוף מרהיב ועוצר נשימה דרך חלונות פנורמיים ענקיים. ככה סתם, במקום קיר, חלונות הענק האלה שמשקיפים אל האצטדיון החדש שנבנה כאן לקראת האולימפיאדה. אני יוצאת מהמעלית לאט, ואף שכולם דוחקים בי למהר, אני מתקרבת אל חלונות הענק האלה, בחיים לא ראיתי חלונות כאלה גדולים, ומסלול הריצה החדש והמרהיב נפרש למרגלותי ואז אני מבינה שרק פירורים ניסיתי ללקט בנסיעה לכאן, כי הסימן הגדול, הסימן לגדולות, עמד כאן וחיכה לי בנוף הדומם הזה. הוא יהיה אלוף. אלוף. זה מה שהוא יהיה.

הלידה עוברת בקלות מפתיעה, לידה מההפקר, כמו לפצות על הלידה המפרכת של רוני. ואולי בגלל זה, כשהמיילדת שמה אותו בחיקי אני מתחילה לצחוק. "הנה אתה," אני צוחקת מולו, אוחזת בצרור הקטן כל כך, חשה את חום גופו החדש והמפתיע נצמד אל גופי. "הנה אתה, אלוף שלי." אני לא נאנחת אנחת רווחה, גם לא מחייכת חיוך עמוק של אם המביטה לראשונה בעיני בנה ולא אוחזת בידו של דרור שעומד לצדי, או מוחה מעל פני אגלי זיעה של מאמץ או ייסורים. כי שום זיעה לא מכסה את פני, ושום חיוך עמוק ומתבקש אין לי לספ?ק, וגם היד שלי לא נשלחת אל ידו של דרור במחווה שהיא גם אינטימית וגם סמלית. רק צחוק יש שם, צחוק מתגלגל, כמו אחרי בדיחה מצוינת. והצחוק הזה אינו מרפה, כמו דיבוק הוא 
מטלטל את גופי.

כולם מביטים בי, נבוכים, מה כבר יש לצחוק כל כך הרבה. זרועותי רפויות לאחר המאמץ, לא מצליחות לאחוז בתינוק החדש. "קח אותו," אני אומרת לדרור בין פרצי הצחוק, "הוא נופל, הוא נופל, נו, קח." דרור נוטל מידי את התינוק החדש ואני נשארת עם הצחוק הזה, שמהדהד חלול וממלא את כל חדר הלידה.

בלילה אני מדדה במסדרונות הפאר אל האור הבוקע מחדר התינוקות. כמו מגנט הוא מושך אותי אליו. אני פותחת את הדלת ורואה את כל החיים החדשים שצומחים שם, תובעים בבכי את צורכיהם, ממים חיים הם נלקחו ומיד נעטפו אל תוך בדי כותנה, וגופם, שברחם לא ידע להתאוות, כ??מ?ה?? עכשיו. ורק התינוק שלי נבדל מהם, רק הוא שוכב לו שם בשקט מלא הוד. אני מתקרבת אליו, מלו?וה במצלמת הקולנוע שנמצאת מעלי תמיד, מביטה בעיניו. רגע רגיש של סרט אמריקאי. חוכמת זקנים יש במבטו, זה בטח לא הגלגול הראשון שלו, אני חושבת ולוקחת אותו בזרועותי אל החלונות הפנורמיים. "זה הכול בשבילך," אני לוחשת אליו. "תראה את הנוף הזה, תראה את הפאר, זה הכול בשבילך, אלוף שלי. זה הכול לכבודך."

אני מחליטה להאריך את חופשת הלידה משלושת החודשים הקבועים בחוק לשישה חודשים עגולים שמתריסים כנגד כל חוק של פקידים ממשלתיים שחושבים שהם יודעים טוב ממני כמה זמן התינוק שלי צריך אותי בבית.

"אף פקיד לא יחליט בשבילי כמה זמן אני צריכה להיות עם הילד שלי," אני חוזרת ואומרת לדרור כדי להצדיק את החלטתי. "איך אפשר להשאיר תינוק שרק נולד אצל איזו מטפלת? וממילא, העבודה בשגרירות ישראל באתונה כוללת בעיקר הכנת קפה לקצין הביטחון וריכולים עם הבנות בלובי, אז שיסתדרו בלעדי כמה חודשים, שום דבר לא יקרה."

דרור מהנהן אלי בהבנה. מבחינתו אני יכולה להישאר בבית לנצח, או לפחות עד שתסתיים השליחות שלו כאן. "קחי את הזמן שלך," הוא מחייך אלי. אין לו שום כוונה או צורך לפתוח חזית כנגדי, בטח לא אחרי שוויתרתי על הדוקטורט רק כדי להפוך לרעייתו הנאמנה, שמארחת עם רוסטביף וכלי חרסינה.

כשרק הגענו לכאן, גיליתי שהרזומה המרשים שלי לא זוכה להרמת גבה מתפעלת. כל נשות השליחים התייצבו בעמדת הפלסטיק של הרעיה התומכת וזנחו את חייהן בארץ לטובת הקריירה הדיפלומטית של בני זוגן. הם תמיד "בני זוגן". לאף אחת מהן אין בעל. רק לי. בעל זו מילה גסה. הן שונות ממני. לפעמים נדמה לי שכולן קיבלו את הדין בשלווה נטולת מרירות והתייצבו בחיוך צחור מאחורי עמדות הטלפונים והקפה בעוד הגברים מנהלים את ההצגה. העצמאות הנשית שלהן מתחילה ונגמרת בדקדוקי סמנטיקה.

אני לא מסוגלת לקרוא לדרור "בן זוגי" ולא מסוגלת לגייס חיוך צחור בעת הגשת הקפה לגבר חנוט בחליפה שיושב מאחורי שולחן מהגוני. אני יותר מדי הבת של אמא שלי, ואצל אמא שלי הפמיניזם הוא לא משקל נוצה. מתוקף כך גמעתי שני תארים אקדמיים בהצטיינות יתרה, ועבדתי, תמיד עבדתי, גם לפני דרור וגם אחרי שהתחתנו. בבקרים הייתי ממהרת לאוניברסיטה טרוטת עיניים, משננת על ספסל האוטובוס את ה"טרקטט" של ויטגנשטיין. בערבים הייתי מחליפה את מדי הסטודנטית המצטיינת שלי בחליפות חצאית מחויטות ומוצאת אהבה לכל הפנויים והפנויות שנהרו לסניף המקומי של "אהבה דרך וידיאו" בשם חלום החתונה.
העבודה ב"אהבה דרך וידיאו", מקום שמשך אליו גברים על סף הפרעה אישיותית ונשים נואשות לאהבה, היתה אמורה להיות עבודה צדדית וזניחה, כזאת שעוזרת במימון שכר הלימוד ובקניות בשוק של שישי בצהריים. לא השקעתי בה מאמץ מיוחד, ובכל זאת, הקריירה שלי שם נסקה. תחילה קודמתי מעמדת הפקידה אל עמדת המראיינת, אחר כך אל עמדת המכירות, ומקץ חצי שנה הפכתי, כמעט בעל כורחי, למנהלת הרשמית של הסניף הירושלמי. הרווחתי כסף טוב, אפילו מעולה, והחשוב מכול, הלימודים שלי לא נפגעו. להפך, זרחתי במבחנים ובלטתי בהרצאות.

אלה היו ימים טובים של עשייה. בחצות דרור היה ממתין לי בפיאסטה הישנה מחוץ לשער הסניף. אהבתי לראות את האורות העמומים של המכונית פוזלים אלי על הכביש השקט של קינג ג'ורג', מבוישים מעומס שנותיהם. בנסיעות הליליות האלה הייתי עוצמת את עיני ומזמנת אלי את הילדה שהייתי, זו שישבה על המיטה והקשיבה לקולה הלוחש של אמא שלה לפני שנרדמה — "אישה תמיד צריכה שיהיה לה כסף משלה, תמיד?תמיד. תזכרי את זה, חס וחלילה שאישה תהיה תלויה במישהו והכי גרוע, שתהיה תלויה בבעל שלה, 
הכי גרוע."

"תראי אותי," הייתי לוחשת אל עיניה הפעורות של הילדה ההיא. היית מאמינה? היית מאמינה שככה תהיי? עם חליפת המיני מידה שלושים ושמונה, עם מ?לגה לדוקטורט, עם משכורת שמנה מעבודה צדדית, פי שלושה יותר ממנו, פי שלושה! הייתי לוחשת אל עיניה המודאגות של הילדה ההיא וגם אל עיניה המודאגות של אמי, כי מה יהיה אם לא, כי מה קורה לאישה שאין לה כסף משלה? וכשהבעל שלה, אם יקום וילך וישאיר אותה לבד, האם גם האמא שלה, האם גם היא תלך ממנה? תברח מגודל האכזבה?
דרור בישר לי על ההצעה לצאת לשליחות בחו"ל בתום שנים של מרתון מכוון מטרה — כסף, קריירה, עצמאות. זה קרה בחדר היולדות, שעתיים אחרי שרוני נולדה. "זאת הזדמנות של פעם בחיים," הוא אמר. עיניו נצצו, קולו רטט.

הינהנתי אליו בשקט מפתיע. הוא ציפה לקרב. המ?נחה שהגשתי לו גדשה אותו בחששות, והוא הלם בהם טרם הופיעו. "ביררתי קצת בשגרירות ישראל באתונה, יש לי חבר במשרד החוץ והוא אמר לי שהם תמיד צריכים שם כוח אדם, את תראי, עוד לפני שנגיע לשם כבר תחכה לך משרה בטוחה."

לא דאגתי. באופן מפתיע קיבלתי את בשורת השליחות בחדווה שבה משחררים חזייה לוחצת. עד אותו רגע בחדר היולדות לא הבנתי כמה היא לחצה לי, אבל ברגע שיכולתי להיפטר ממנה, שיחררתי אותה וניפנפתי בה באוויר. שהוא יפרנס, שהוא יעבוד, שום רעידת אדמה לא תתרחש אם אקח לעצמי כמה שנים של חופש.

את מסירת החדשות להורי תיכננתי כמו שמתכננים מבצע צבאי. המילים נבחרו בקפידה, נוצצות ואלגנטיות כמו כוסות זכוכית מלאות שמפניה במסיבות דיפלומטים. "דרור זכה במכרז והוא יפקח על כל התשתיות החדשות של הקווים הסלולריים שמכינים באתונה לקראת האולימפיאדה, הוא יפקח שם על שלושים מהנדסים, אני אעבוד בשגרירות, זה כבר סודר, ואת רוני, כשקצת תגדל, נרשום לגן בריטי, קיבלנו תמונות, לא ייאמן, מגיל שנתיים הם לובשים את המדים האלה עם החצאיות הקצרות, העניבה והסוודר, אין חינוך יותר טוב מזה."
העיניים של אבי נצצו. "החתן שלי שגריר, מה תגידי על זה, רחל?"
העיניים של אמי הצטמצמו לכדי סדק.
"אנחנו נגור בשכונת יוקרה ונלך למסיבות האלה של הדיפלומטים עם הבופה והפירמידה של תותים בשוקולד," אמרתי בקול הולך ורפה.

"את רוצה שוקולד, אני אקנה לך במכולת, בשביל זה לאבד את הדוקטורט?" לחשה אלי אמי מעל הכיור במטבח, ברור שמעל הכיור במטבח, הפמיניזם שלה לא עובר את מפתן הסירים ובטח לא מתפרץ על החתן בסלון.
"זה רק לכמה שנים. נו, אני צריכה לנוח, אולי נביא עוד ילד, הפסקה קצרה של כמה שנים, בסוף אני אחזור לכל התוכניות הגדולות שלי, מבטיחה לך."
"לי? לי את מבטיחה?"
שתקתי.
"השליחויות האלה זה בית קברות לנשים, רק שתדעי לך, אם מפסיקים אי?אפשר להמשיך, את תהיי מבוגרת יותר, בלי ניסיון כמו שיש לאלה בגילך, בלי ביטחון כי לא עבדת כמו שצריך, בלי פנסיה ובלי ביטוחים, החיים ייפסקו לך, אז אם את רוצה תיסעי, רק תעשי לי טובה ואל תדברי איתי על שוקולד."

לא דיברתי איתה יותר על שוקולד ולא דיברתי עם דרור על הוויתור. אבל הוא היה שם כל הזמן, ויתור שגדל והפך להקרבה שקטה שצוברת תאוצה בכל ערב, כשהייתי מספרת לו על עידו, קצין הביטחון בן העשרים ושלוש, על הקפה שאני מכינה לו מתוקף תפקידי כמזכירתו, על כמה סוכר הוא אוהב בקפה, ועל איך שאפילו בצבא לא הכנתי קפה לאף אחד. דרור היה מקשיב ומהנהן, נמנע מעימות חזיתי. דרור הוא מהנמנעים. אני אימצתי לעצמי ארשת אלגנטית של קורבן הנושא בנטל, אבל לא התגעגעתי אפילו פעם אחת לחיים העמוסים שהיו לי בארץ.

האמת היא שההחלטה להאריך את חופשת הלידה לא נבעה מהשיקולים האימהיים שמכרתי לדרור, וגם לא מההתרסה נגד פקידים ממשלתיים או נגד הקפה שאני מכינה לעידו בן העשרים ושלוש. האמת היא שההחלטה הזאת נבעה בעיקר מסיבה אחת — לילה. ככל שאשהה יותר זמן בבית, כך ארוויח יותר זמן עם לילה, והיא הרי עוד מעט טסה מכאן חזרה לפרנקפורט, ועד שתטוס אני מנכסת לי כל רגע פנוי איתה ביום, ובעיקר בלילה.

כשרק הגענו לכאן בקושי הינהנתי ללילה "שלום" מנומס של חדרי מדרגות. לילה היתה בעינ?י המרוקאית המוסלמית שגרה עם החבר הגרמני שלה מעל הראש שלי, ואיזה יהודי ישראלי, ועוד כזה שמקנח דמעה מהדוז פואה של חבר השופטים באירוויזיון, צריך תרכובת כזאת מעל הראש? כל כך גאה הייתי בגנים היהודיים שלי, עד שפיספסתי את לילה שנה שלמה. רק כשחזרתי עם שאול מבית החולים, גיליתי אותה.

זה היה בערב, דרור מיהר להוציא את שאול מהאוטו ורץ איתו אל חדר המדרגות, שלא יתקרר. אני יצאתי בעצלתיים והבטתי בבניין המגורים הקטן בן שלוש הקומות, צילמתי בעינ?י את עץ הלימון, את הדשא הירוק, את המכוניות החונות, הכול צריך להיות מתועד לפרטים, שירה מובחנת וברורה שאשיר לו כשיגדל, "כך היינו," אלחש לו, והוא יבין הכול.

לילה עצרה אותנו בחדר המדרגות והביטה בתינוק בלי לומר מילה. נעמדתי מולה נבוכה, דרור העביר לידי את שאול ושתק בציפייה. דרור אוהב מנחות שלום, בעיקר עם זרים, רצוי מוסלמים. חיפשתי מילות נימוס מאולצות, אבל לילה היתה שקטה, והשקט שלה נסך בי שלווה בלתי צפויה.

ואז היא החלה ללחוש אל פניו של שאול "משאללה" והביטה בו במין סיפוק שלם, בדיוק כפי שאמא שלי היתה עושה לו רק היתה שם. העברתי את הצרור העטוף לידיה והיא חיבקה אותו בחום וברוך מפתיעים. האור של חדר המדרגות כבה, ונותרנו לעמוד שם בחושך. אף מילה לא נאמרה, רק העיניים דיברו, ובדיבורן ריככו את דברי הימים של כל המלחמות ושל כל ההתניות. האור שכבה בחדר המדרגות הצית את חדוות הגילוי של שתי נשים שמאז לא רצו להיפרד זו מזו.