שניים כוכביא

ביג סטאר היו אחת הלהקות המשפיעות ביותר שלא הכרתם. דנה קסלר על שני אלבומיה הראשונים, לזכרו של הסולן אלכס צ’ילטון שהלך לעולמו

דנה קסלר
20/03/2010

אם אתם לא מסוג האנשים שמבקרים באופן קבוע בחנויות תקליטים ומשוחחים עם המוכרים, יכול להיות שמעולם לא שמעתם על ביג סטאר. אולי שמעתם קאבר לשיר שלהם, ואם גם זה לא, בטוח שמעתם את אחת הלהקות או האמנים המציינים את ביג סטאר ברשימת ההשפעות שלהם. נגיד הקארס, אר.אי.אם, הריפלייסמנטס, רובין היצ'קוק, טינאייג' פאנקלאב, ג'ף באקלי או טראביס.

בחנויות התקליטים הנוכחות המיתית של ביג סטאר גבוהה. בשאר העולם, נזכרים בהם פעם בכמה שנים, במקרה הטוב. לנו הייתה הזדמנות להיזכר בהם בסוף שנה שעברה, כשקן סטרינגפלו – חבר בגלגול הנוכחי של ביג סטאר - הגיע להופעת בארץ עם שי נובלמן. לפני זה, ב-2003, יצא להם אוסף בשם “Big Star Story”. ומי שהתעניין של מי הגרסה המקורית של שיר הנושא של "מופע שנות השבעים", גילה גם הוא, במקרה, את הלהקה הנפלאה הזאת.

עכשיו שוב יש הזדמנות להיזכר בביג סטאר. שני האלבומים הראשונים שלה – “#1 Record” ו”Radio City” (מהשנים 1972 ו-1974 בהתאמה) – יצאו לראשונה ביחד על גבי דיסק אחד ב-1992. עכשיו יוצא רה-אישיו של הדיסק הכפול הזה, בשינויים מינוריים (תוספת של גרסאות הסינגלים של "In the Street" ו"O My Soul"), עם אותה חוברת פנימית מעפנה.

מי שמחזיק בבית את הדיסק מ-92' לא זקוק להוצאה החדשה, אבל בעולם שלא מעניק לחובבי מוזיקה מתחילים הרבה הזדמנויות להכיר את ביג סטאר, אולי ההוצאה הזאת יכולה להרחיב את שורות מעריצי הלהקה. חוץ מזה, שני האלבומים הראשונים יוצאים עתה מחדש גם בויניל – כל אחד לחוד – שגם זה נחמד.

שום דבר לא השתנה בסטטוס של ביג סטאר מ-92' ועד היום. כבר אז היא הייתה להקת קאלט מהעבר הרחוק, שמעולם לא זכתה להצלחה שהייתה ראויה לה. אבל דווקא הכשלון המסחרי שלה הוא מה שהפך את ביג סטאר לקונצנזוס בקרב מביני עניין, שמחזיקים משני האלבומים הראשונים שלהם יצירות מופת נדירות.

עוד בוואלה!

תסמכו עליו: חומוס סלק משוגע (ומטמטם) של עומר מילר

וואלה! אוכל בשיתוף יכין

מאלבומי הנעורים הגדולים של שנות השבעים

בדברי ימי הפופ לנצח ייזכרו ביג סטאר כחלוצי ז'אנר הפאוואר-פופ, ביחד עם ה-Raspberries מאוהיו ו-Badfinger הוולשים. ביג סטאר קמו ב-71' בממפיס, טנסי, ועשו פופ גיטרות מלודי עם הרמוניות נעימות וריפים מנצחים בהשפעה סקיסטיזית, אם זה פופ בריטי כמו הביטלס, הקינקס וההוליז, או פופ פסיכדלי אמריקאי כמו הבירדס והביץ' בויז. כשביג סטאר ודומיהם החליטו להחיות את הסאונד הזה עוד לא עבר מספיק זמן מאז הסיקסטיז בשביל שהוא יחזור להיות אופנתי, וכנראה שהטיימינג המחורבן הוא זה שמנע מהם להצליח. ביג סטאר עשו מוזיקת סיקסטיז כשכל שאר הלהקות ניסו לברוח מהעשור הזה, כך שלקח עוד כמה שנים טובות עד שמאזינים החלו להבחין בגאוניות שלהם. בשביל הלהקה עצמה זה היה מאוחר מדי, אבל לא בשביל המורשת שלה.

“#1 Record” הוא אחד מאלבומי הפאוואר-פופ הקלאסיים ביותר, בו ביססו את עצמם אלכס צ'ילטון וכריס בל - שני הגיטריסטים/זמרים/כותבי שירים של ביג סטאר - בתור הלנון ומקרטני של ממפיס. האלבום נפתח ב”Feel” – קטע רוקנרול סטייל ה-Who או הפייסז, בו נשמע כריס בל כמעט כמו רוברט פלאנט - אבל מהשירה הכוחנית והמחוספסת של בל עובר האלבום מהר מאוד לעדינות של צ'ילטון.

אי אפשר שלא להצטמרר מההמנון הנצחי"The Ballad of El Goodo" או מבלדת אהבת הנעורים המלנכולית והיפהפיה "Thirteen", בה מביע צ'ילטון את אהבתו לנערתו ולרוקנרול. שיר האהבה התמים והמושלם הזה, ביחד עם "In the Street" הגרובי (שמוכר היום הרבה יותר בביצוע של צ'יפ טריק מהפתיחה של "מופע שנות השבעים"), הופכים את אלבום הבכורה של ביג סטאר לאחד מאלבומי הנעורים הגדולים של שנות השבעים.

למרות איכויותיו והביקורות הטובות שקיבל, נכשל האלבום מסחרית, והמתיחויות שהתעוררו בלהקה כתוצאה מכך גרמו לכריס בל לעזוב אחרי צאתו. אחרי עזיבתו של בל הפכה ביג סטאר למעין פרויקט סולו של צ'ילטון, כשבאופן טבעי הסאונד של האלבום השני, ”Radio City”, היה מאוד שונה מקודמו.

עוד אחד שמת בגיל 27

האלבום נפתח בקטע האר נ' בי "O My Soul", שמוכיח את מה שהיה ברור גם קודם: ביג סטאר היו הרבה יותר גרוביים והרבה פחות לבנבנים מלהקות הפאוואר-פופ האחרות (מה שמרחיב את האפיל הפוטנציאלי שלהם מעבר לגבולות הז'אנר). זה לגמרי טבעי שלהקה מממפיס תהיה מושפעת ממוסיקה שחורה, אבל במקרה של ביג סטאר נראה שהאהבה שלה לאר נ' בי הגיעה דווקא מהאנגלופיליות הקיצונית שלה. אפשר להישבע ש"She's a Mover" הוא שיר של להקות מוד בריטית מהסיקסטיז. ולצד קטעי ריקודים כאלה, מכיל האלבום גם קלאסיקות פאוואר-פופ מתוקות כמו "September Gurls" ו”I’m in Love With a Girl” הסוגר את האלבום.

ביג סטאר הוציאו עוד אלבום אחד, “Third/Sister Lovers” ב-78'. כריס בל, שלא השתתף בתקליט, מת קצת אחרי שהוא יצא בתאונת דרכים. כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין וקורט קוביין, גם בל מת בגיל 27, אבל הוא מעולם לא היה מספיק מפורסם כדי להיכנס למועדון.

בספטמבר עתיד הלייבל Rhino להוציא קופסה בשם “Keep an Eye on the Sky” המאגדת יחדיו את כל היצירה המוקדמת של ביג סטאר – בלי החומרים שהם הוציאו מאז האיחוד שלהם בניינטיז, אבל כולל קטעים נדירים, פרויקטים צדדיים, קטעים בהופעה וכו'. זאת תהיה קופסה מפוארת, מושקעת וכלל לא זולה. פורמט השניים במחיר אחד של “#1 Record”/”Radio City”, לעומת זאת, הוא מציאה, גם אם אין בו שום חידוש. אם אתם עוד לא מעריצים, זה המקום להתחיל.

ביג סטאר, “#1 Record”/”Radio City”
(Fantasy)

*פורסם לראשונה ב-25 ביוני, 2009.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully