בעיטה בביצים

לא מתרגשים מקאברים? קנו את ההוצאה המחודשת של "Kicking Against the Pricks" של ניק קייב והבד סידס. איל רוב מכוסה

17/07/2009

כיום, לאחר שורה בלתי נגמרת של מעשי סדום מוזיקליים שנעשו בעטיין ובמסגרתן של מטחנות כסף המחופשות לתוכניות טלוויזיה, נראה שלאף אחד באמת לא נשאר כוח לעוד קאבר. עוד תעלול שדוף, רזה, חסר דמיון, מתלהם ופומפוזי; הקאברים הם שק החבטות של התרבות הפופולרית רק מהטעם שהם שם וכמובן כבר הוכיחו את עצמן. עם כל הכבוד למונטז' האטרקציות שמגולם בגברת בויל, מתי באמת התרגשתם מלשמוע קאבר? התרגשות חדשה כזו, רעננה וחפה מכל דעה והאזנה קדומה; כזו שמפרקת אתכם מבפנים כמו שרק מוזיקה ואהבה יכולות. מתי חשתם את בשרכם מצטמרר משיר כמו בפעם הראשונה? שיר שגחליו רושפים אמת ולא כזה שהגיע מעצלנות של זמרים בינוניים חסרי השראה וקול פנימי או גרוע מכך, ארוז בתוך חבילת שיווק מזיעה בעטיפת ניילון נצמד? לעזאזל, אני שונא להיות נרגן, אבל במציאות האו מיי גוד דהיום, עצם הגיית המילה קאבר מעוררת תחושת קבס, שגורמת לי להצטער על הקומפלט שתקעתי אצל הסורי בבוקר. ואין חמור מזה. באמת.

בתקופה שעוד קראו לזה גרסת כיסוי, ניק קייב – אחד האמנים האמיתיים שעוד נותרו מחדשים ורלבנטיים במשך 4 עשורים – מצא את עצמו מחדש בשירים כאלו. בקלות ניתן לומר שניק קייב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום – אביר היגון והעצב, שליח כחול העין של לילות אש ורעש, משורר וזמר בחסד עליון – לא היה כזה לולא האלבום "Kicking Against The Pricks" שיוצא ממש עכשיו, בתקופת השפל הגדולה של הקאברים, במהדורה מפונפנת עם די וי די והכל, ונשמע רלבנטי, מרתק ומתנחשל הרבה יותר משהיה ב-1986 .

טוב לדעת (מקודם)

הפתרון לכאב הברכיים קרוב מתמיד - בזכות טכנולוגיה בנעל

מוגש מטעם אפוסתרפיה

"גיליתי די במקרה שיש לי קול נעים"

קייב תמיד היה איש של כבוד. גם כשהיה פנקיסט עם מהומה בשיער ואחת כזו סביבו ובתוכו על הבמה. גם כילד בן 20 ומשהו היה לו את הכבוד לשירים ששמע בתור ילד. הוא אף פעם לא התנשא מעליהם, או השתמש בהם להזניק ולשמן קריירה קיקיונית של להיט וחצי ברדיו. בשני אלבומי הבאד סידס שקדמו ל-"Kickcing", קייב הקפיד להצפין בין רצף שיריו גם גרסת כיסוי הגונה ומאתגרת. באמצעותן, מתוך ענווה ועם סקרנות של אמן, הוא גילה לעצמו ולנו את קרביה המדממים של המורשת המוזיקלית שלו. קייב, אחד שחשב על מרחקים ארוכים כבר שהיה בן 21, לא בחר לעשות להיטים, אלא אשכרה שירים שאמרו לו משהו, ששינו בו. לא בכדי הוא לא פחד להיכנס לעובי הקורה של "Avalanche" אחד מהשירים היותר טורדניים של ליאונרד כהן ולהזריק לתוכו אפוקליפטיות, אותה פגש בשנית מצולק עוד יותר כשביצע את "Tower of Song" של כהן כמה שנים טובות אחר כך. ובאותו אלבום, "From Her to Eternity" יש את גרסת ההרואין שלו ל-"In The Ghetto" בה הוא מתעלה על גיבור נעוריו, אלביס פרסלי. באלבום הבא הוא גילה ב- "Wanted Man" את נשמת העבד השחור שתמיד קיננה בבוב דילן, ותוך כדי כתיבת רומן ביכורים, קייב בן ה-29 הרגיש בשל לדבר האמיתי מבחינתו – להקליט את אלבום השירים שלו.

קשה לשים את האצבע היכן טמון הכישוף באלבום הזה, שהציג את הסאונד של הבאד סידס לאחר שני אלבומים בהם ניסו וחיפשו להתנער מצילה הכבד של ה-Birthday Party, להקתו הקודמת של קייב. זה בטח טמון בעובדה שמיק הארווי זנח את התופים, העניק לתומס ווילדר – מתופף ג'אז בהכשרתו –את המקלות ועבר להתעסק בדברים שהוא הכי טוב בהם – תזמורים. בליקסה ברגלד עדיין התרוצץ כעכברוש על הגיטרה, בארי אדמסון תפס פאסון על הבאס, ושלושה חברים מהבירת'דיי התארחו גם הם כשהיה צריך. אבל נדמה שקייב, כרגיל, הוא המפתח לכל הניקייב הזה. כפי שהוא עצמו מעיד בחוברת המצורפת למהדורה (ואשר לבדה שווה את רכישתה לאלו מכם שעוד קנו את התקליט בבית התקליט) “זה היה תקליט חשוב בשבילי כזמר, כשגיליתי די במקרה, שיש לי קול נעים באופן יחסי כשאני שר באופן מסוים: רגוע, נמוך יותר. היה זה טון שמעולם לא שמעתי במה שעשיתי לפני כן עם הקול שלי. בחיים לא חשבתי שאני יכול לשיר ככה". משפט, שאם תרצו מסכם את האלבום הזה יותר טוב מכל.אם זמרי הקאבר דהיום מנסים, ממש כמוכם במקלחת או לפני דייט ראשון, לשיר את זה קרוב ככל שניתן לזמר המקורי, קייב לקח את זה קרוב אצל עצמו ועל הדרך גילה את עצמו מחדש כזמר. גילוי שהגיע לשיא שנתיים אחר כך באלבום המונומנטלי "Tender Prey".

הולך פנימה

יכול להיות כמובן שזו בחירת השירים. ג'וני לי הוקר, ג'וני קאש (שגמל לקייב בקאבר משל עצמו ל"Mercy Seat"), טום ג'ונס, ג'ן פיטני, אלכס הארווי, הוולוט אנדרגראונד (הבאד סידס בהחלט ראויים לתואר ממשיכי דרכם), רוברט לדבלי, רוי אורביסון והשיר של ה- Seekers שסוגר את האלבום הזה, "The Carnival's Over".

קייב, בבחירות שנקט כאן, הולך פנימה. כשהלמות הבלוז של הרגל הרוקעת על הרצפה המאובקת מובילות אותו; קשוב לפעימות הלב של זאת שלא מאמינה שהוא שוב עזב אותה ומתחילה לגלות שהפעם זה על אמת; מסתכל עם הרבה רחמים בנשמת העבד, שלא יגלה כי היה בזרועות אשת חברו הטוב, גם לא לפני שיתלו אותו על פשע אותו לא ביצע; ומאידך לא יהסס להרוג את האישה הזו – הבוגדנית שרלטנית בשמלה הצמודה מדי, זו שייסרה את נשמתו העיוורת של ג'וני לי הוקר; יעשה את "היי ג'ו" לא פחות מקורי מהנדריקס ויזכיר שהשיר הזה, כמו רבים אחרים היה קודם כל בלוז. דבר לא יפריע לו להתהולל כסומא בכל מסיבות המחר בהן אנשים ריקים בוכים את לכתם של מתים מוקדמים; לא יוותר על נשיקה מתוקה מאהובתו שקנתה לה אחיזה בחלק מהלב המדמם שלו, ישיר על הפטיש הזה במסילת רכבת שלא תיגמר לעולם, על הזמר הנודד שינסה להפיס במעט את רוחם של העבדים ובסוף יוותר שכוח ולבד, כמו שהגיע לעולם. כי בסוף, מרתק ככל שהיה, הקרנבל הזה נגמר. וקייב, גם כשהוא לא כותב ומלחין את השירים, הופך אותם לשלו, בדיוק בדרך בה הוא ממשיך לספר לנו את סיפורי התשוקה-אמונה-חרטה-אפלה שלו. באלבום הזה, הוא התחיל להיות כזה. מאסטרפיס.

ניק קייב, "Kicking Against the Pricks" (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully