ברור שזה מתחיל בתוף. מכה אחת תמימה עגולה, כמו המקום ממנו באה לעולם. אחר כך עוד אחת ועוד אחת. בחמישית נכנס הליין של הבאס, שהופך אותך ומאוחר יותר גם יגרום לך ללכת לאחור. הבאס הזה, שלא מפסיק לשנייה בתוך כל ה-4:53 של השיר, הוא הנחש עליו הוא רכב בדרך להפוך מנסיך מעורער ורב כישרונות, למלך הבלתי מעורער של כל העסק הזה שנקרא פופ. אבל חכו שנייה; יש עוד את הקלידים, שנותנים בחיזוק לבאס יחד עם השייקר שמגיע בהתחלת כל סיבוב וצליל אצבע צרידה, שנשמע ברקע ומכין את הווייב כולו לכניסה של אחד האלמנטים המובהקים בפופ. קווינסי ג'ונס שועל אולפנים ונחש לא קטן בפני עצמו יודע שאם יש משהו שתמיד עובד בריקודים, בסקס, במוזיקה ובטח בלהיטים זה ההשהיה. אבל שתהייה בקטנה. טו טו - טו טו; הסטקטו המרוחק הזה של הקלידים - כולה שני צלילים שחוזרים על עצמם - הוא אחד האלמנטים המכריעים ביצירה הזאת. הלייט מוטיף, אם תרצו, של הקלאסיקה; זה שמטרים את הזמר. טו טו- טו טו.
נסו לדמיין אתכם רוקדים במסיבה, הכל פנאן, הבחורה מסיימת את הדרינקים במהירות, אתה חוזר עם עוד אחד ובפתאום נשמע ה"טו טו טו טו" וזה ברור לשניכם שבאמצע השיר אתם כבר תתנשקו. קווינסי יודע מה הוא עושה. בשיר הזה הוא לא האמין, אגב, ורצה להשמיטו מהאלבום. מייקל מצדו התעקש על האש וכמעט פוצץ את הקלטות האלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה. קווינסי, לאחר ששמע את הדמו, טען שהשיר הזה לא עומד ברמה של שאר הקטעים ואם כבר להכניס אז להשמיט את האינטרו. מייקל, רקדן בכל רמ"ח איבריו אז כולל האף אמר שאינטרו הוא מה שגורם לו לרקוד וזה נשאר. תודה לאל.
אל תפספס
הולך על הירח
וכשאחד עם אש בגרון, רגליים שלא מסוגלות לנוח וכשרון להוכיח לכולם, במיוחד לאבא, שהוא יכול לעשות את זה בעצמו פותח את הפה באולפן של קווינסי זה יכול להיגמר רק בלהיט. בקלאסיקה. את השירה שאנחנו שומעים עד היום ג'קסון הקליט בטייק אחד. עד כדי כך הוא האמין בשיר. זה מתחיל בספק שיהוק ספק שיעול, או אולי זו בכלל הדרך בה הוא נאנח. או אז ג'קסון, מפלצת ריקודים שהוא, שועט קדימה, מפלצט את עצמו מבעד לסמיכות המבעבעת של הגרוב הזה, ובכל שנייה, בכל נשימה בכל "או-הו" הוא שומר על המתח. וזה בדיוק הסוד של השיר הזה. מלבד הכתיבה וההלחנה - שהן כמובן מושלמות - כשזה מגיע לפופ הכל טמון במתח. המתח בין היציבות הנמוכה של חטיבת הקצב: התופים הקריספיים והבאס הצלופחי המחשמל, לבין הקוצניות המופלאה של שאר האלמנטים אשר קולו של ג'קסון מנצח על כולם. המתח הזה ביניהם, שלעיתים מפושר בגיטרה הפ'אנקית הזאת, הוא הסיבה להתמכרות המטורפת חוצת הדורות וסותמת הפיות שנקראת "בילי ג'ין". זה מגיע לשיא בדקה 3:29 (בדרך כלל הדקה בה מסתיימים רוב הלהיטים) כשג'קסון עם כל ה-"Hee Hee" וה-"אוווו" שרק הוא יכול לעשות, יוצא לסחרור יחד עם הגיטרה והכינורות, כשנגני הבס והתופים ממשיכים לנוד לעברם בראש עם חיוך קטן וממזרי על הפנים. בום.
ויש כמובן את המילים. הסיפורים על מי זאת בילי ג'ין מתחלקים בסופם של כמה וכמה ביוגרפיות לשניים. הראשונה גורסת שזו מעריצה מטורפת ששלחה לג'קסון סדרת מכתבים אובססיביים בהם הקצינה את טענותיה כי הוא אב לתאומים ותיארה לו את קצב גדילתם וכמה הם מתגעגעים לאבא. ג'קסון ענה לה במשפט המנצח "The kid is not my son". משפט שיהפוך לבעייתי איזה עשרים ומשהו שנה אחר כך. ויש את הטענה שזו בכלל גרופית מהימים שג'רמיין עוד היה מציק לג'קו הקטן וטיטו היה רודף אחריו עם טישיו מעריצה של הג'קסון 5. הוא בכלל חשב לשנות את השם של השיר, כדי שלא יתבלבלו עם טניסאית בשם דומה (בילי ג'ין קינג הגדולה).
כך או כך, מילים לא היו אף פעם עיקר כוחו של ג'קסון. כאחד שידע לזוז, ג'קסון יכול היה לגרום למאזין כבד גוף ומגושם ככל שיהיה - אשכרה לזוז כמוהו. גם הוא יכול לתת ב- Moon walk הזה ששיגע את הדור שלי ורבים אחריו. וזה לא משנה אם נולדת בממפיס או בחולון; אתה תוכל להדליק את המנורות על המדרכה אם רק תלך נכון, בקצב של הבאס.
השיר הזה הוא מייקל ג'קסון עבורי. איש צעיר, שמתעקש עם הדרך שלו, מונע בבעירה הפנימית הזאת, שרק השראה עילאית יכולה להדליק אותה בך, מבין, שומע ומצליח לתרגם את הבלילה שלה למשהו מאורגן בצורה מופתית כמו השיר הזה. וכן, כמו במקרים רבים אחרים, הברכה הגדולה נבואה מוזיקלית בואו ונודה של האיש הפכה לקללה הגדולה של החיים שלו. "מותחן" (ככה קראו לזה אז) עם כל המיליונים שמכר היה ההסתבכות הראשונה של מייקל בשורה ארוכה ומתדרדרת של כאלו שיתרגשו עליו עד אתמול. אפשר לצחוק על התמונות שלו, על נפנופי התינוקות שלו מעל המרפסות, ראיונות תמוהים שהוא נותן למראיינים אפאתיים, השיער והעובדה שהוא אשכרה גלגול אנושי מהסיפור "החוטם" של גוגול. הכל נכון. אבל הטרגדיה הזו החלה במוזיקה. ויא אללה של מוזיקה. יהיה זכרו ברוך.