מת אסיר תודה

הוא היה מוזיקאי מחונן, רקדן על וכוכב נוצץ. הוא כתב כמה משירי הפופ המושלמים אי פעם, ונגע במיליוני אנשים באמצעות השירה, החרוזים, המקצבים, התזמורים, הריקודים, הקליפים והתדמית הציבורית שלו.

וכמו שקורה כשכוכב גדול מת, העולם כולו נתפס לעווית קולקטיבית של אבל מזויף, מפגן מרשים של צביעות וציניות. ג'ון לנון, קורט קוביין, דיאנה, מייקל ג'קסון – לא הכרנו אותם באמת – הכרנו את ההשתקפויות הציבוריות שלהם, בבואות שהיו מורכבות מרסיסי מדיה – שירים, קליפים, כתבות, רכילויות, שערים של מגזינים, טורי דיעה ופרשנויות, וכן הלאה. הם היו אמיתיים בשבילנו בדיוק כמו ארצ'י באנקר, קישקשתא, קפטן קירק וכריסטופר מולטיסאנטי; דמיות שקשה לדמיין את סי.אן.אן מייחד להם שידורי הספד מיוחדים.

מייקל ג'קסון היה שואומן. מעבר להיותו זמר, רקדן או שחקן, המחויובות שלו היתה לספק מפגן טוטאלי של אורות, צלילים ותנועה. הוא כמובן לא המציא את המסורת הזו, אבל הביא אותה לשיא, כשאיחד את כל הפלנטה תחת גרוב אחד.

נדמה כי המחויבות שלו לתדמית הבדרן הגדול מהחיים, הזמר הכי מפורסם בעולם, כבר לא הספיקה רק לתקליטים, לקליפים ולהופעות, וליוותה אותו בכל הופעה ציבורית שלו. הוא המשיך לשחק את התפקיד בכל דקה, וככל שעבר הזמן הלך וגדל הפער בין החזיון הגרוטסקי של "מלך הפופ!” הנוצץ, עטוי בבגדים שעשויים מאזמרגד, אפוי בשכבות של איפור וניתוחים פלסטיים, לבין האיש המסתורי עם הקול השקט שהסתתר מאחורי המסך.

העולם, כדרכו, מתאבל על מותה של האשליה, של אחיזת העיניים, לא על מותו של האיש שהחזיק במשרה התובענית. כי אף אחד, למעט אולי בני משפחתו (ואורי גלר?) לא באמת הכיר אותו.

מייקל ג'קסון ייזכר כמי שניסה להלחם בזהות שלו כגבר שחור, ובעיקר, ניסה לעצור את גלגלי הזמן ולהישאר לנצח ילד. ניצני הבגרות והמיניות שהתגלו ב"Thriller" דוכאו לטובת אינפנטיליות בוטה בגרסת הדיסני שלה. מי, אחרי הכל, קורא לאחוזה שלו נוורלנד?!

הוא נתן לנו את פירות היצירה העסיסיים שלו, נהננו לראות את התפרחת המפוארת שלו, ילדים טיפסו על הגזע שלו (סליחה, אי אפשר היה להתאפק כאן), והוא היה מאושר.

ואז הפירות שלו התחילו להרקיב – מאז 1983 לא הוציא שיר אחד ראוי, ומאז 1991 (18 שנים!) לא זכה להצלחה מסחרית משמעותית. העלים נשרו והצבע החולה של קליפת העץ העיד על השקיה לא טובה, לכל הפחות. אז מייקל ג'קסון נתן לנו לגזום את הענפים שלו כדי שנוכל להבעיר את אש השמחה לאיד, ונתן לנו לכרות את הגזע שלו כדי להזין עוד יותר את מדורת הלעג. האם הוא היה מאושר? לא יודע, אבל אנחנו, הקהל, כן.

אייקון הפופ, סלב-העל, הקוסם מארץ נוורלנד, הכישרון הפנומנלי שהפך לבדיחה טראגית, האיש שאחראי לרגעי קסם חד פעמיים לצד פיסות פופ מלאכותיות בטעם רע במיוחד, הבבואה הזו, כפי שהשתקפה במדיה, רצתה שנזכור את "מלך הפופ" צעיר לנצח. את כל הטוב שבו כבר גמר להעניק לנו, ואנחנו, בכפיות הטובה שלנו, הפכנו אותו לפריק שואו מודרני. טוב שמת עכשיו, לפני שהיינו נאלצים לחזות במפגן ההזדקנות המביך, המבזה והבלתי נמנע שלו. רק כך הוא יכול להישאר האגדה שמגיע לו להיות.