רשמקול 53

איך מעבירים פסטיבל מוזיקה של שלושה ימים (חמישי-שבת) ושני לילות (שישי-שבת), עשרות די ג'ייז והופעות חיות, אינספור ז'אנרים – בפודקאסט אחד? ואפילו לא ניגע באירועים הרבים שמחוץ לפסטיבל עצמו, שברצלונה שופעת בהם. אז בחרתי לעשות כך – לכלול כמה שיותר מהאמנים שהכי הרשימו אותי במהלך סונאר 2009, תוך כדי ניסיון להיצמד ככל הניתן לרצף המקורי שבו חוויתי את הפסטיבל, ואולי כך לתת לכם איזו טעימה זעירה של החוויה הכוללת.

הגוש הפותח שמעלינו כולל נציגים משני ימיו הראשונים של ה-Sonar by Day, שהתקיימו משעות הצהריים עד 10 בלילה במתחם היפהפה של המוזיאון לאומנות מודרנית של ברצלונה, ה-MACBA. בין בנייניו ובתוכם אפשר למצוא מתחמי אומנות, יריד מדיה וטכנולוגיה, מתחם הרצאות ושלושה מתחמי מוזיקה מרכזיים, בהם עוברים כ-8000 איש ביום. בתוך כל אלו חזיתי ופיזזתי לצלילי ג'ף מילס בסט נוסח ה-Wizard – האלטר-אגו הרדיופוני שלו מימים ימימה – מתקלט בעיקר חומרים מאותן השנים בהם שודרה התוכנית (בחציים הראשון של שנות השמונים, משמע הרבה פאנק, דיסקו, אולד סקול אלקטרו והאוס מוקדם); תצוגה צנועה של הלייבל גוסטלי אינטרנשיונל לכבוד 10 שנותיו; הופעה אנרגטית בשיא החום של כוכב הג'אז האתיופי מולאטו אסטאטקה, זה מפסקול הסרט "פרחים שבורים", יחד עם ההליוסנטריקס, הרכבו של המתופף מאלקולם קאטו; ומלא נציגים של תנועת ההיפ-הופ החדשה הזו שאני ורבים אחרים מביכים את עצמנו כל העת בניסיונות להגדירה (פליינג לוטוס, דוריאן קונספט וכו').

פספסתי/לא הספקתי: הופעות של להקת תופי הפח האפריקאית קונונו מס'1 (כי ראיתי בעבר), מיקאשו & דה שייפס, La Roux, ואת עומר סולימאן הסורי.

הבחנות/הפתעות: תת-התמה האפריקאית/עולם שיוצר משולש ההופעות של קונונו-מולאטו-סולימאן ומושינה (שכבר הופיע אצלנו מספר פעמים בעבר), שהפתיעה עם להקת סול-פאנק שלמה (בעוד אני חשבתיה לביט-ניקית מן המניין).

להבדיל ממיקומו בלב העיר של מתחם היום, ה-Sonar by Night מתקיים במתחם תעשייתי גדול במרחק רבע שעה נסיעה דרומה מה-MACBA. גולת הכותרת של הערב הראשון ואחד המופעים המרכזיים בפסטיבל כולו – דיוות הדיסקו-אייטיז גרייס ג'ונס, ששבה לבמה לאחר היעדרות של 19 שנה. לא ראיתי את ההופעה כולה (אבל לפחות הספקתי לשמוע את "My Jamaican Guy"), שכן האיחור (הממש יוצא דופן) בו התחיל המופע שלה (דיווה או לא?) גרמו לו לחפוף עם עלייתו של ג'וקר בבמת ה-SonarLab, ואלו מביניכם שעוקבים כבר יודעים את דעתי עליו.

משלב זה נכנס הלילה לזיגזג קדחתני – חזרה לבמה המרכזית בשביל סט הדיסקו/האוס-מוקדם של ג'יימס מרפי ופאט מאהוני מ-LCD סאונדסיסטם (כללתי כאן קטע של Runaway, שנאמן למדי לרוח הסט שלהם בו כמעט ולא הכרתי דבר), ובחזרה למעבדה לתפוס קצת מהגאסלאמפ קילר ומרטין, שמרבית הסט שלו נע על גבול ה-UK פאנקי שבין דאבסטפ להאוס, ועל הדרך גם טעמתי מהופעתם האנרגטית של בוראקה סום סיסטמה האנגולים/פורטוגלים, שאחראים להצבתו על המפה ועדכונו של צליל הקודורו. כמה שעות מאוחר יותר, אני מסיים את הלילה בכמעט הירדמות תוך כדי ריקוד לצליליו של ריצ'י הוטין, שמתקבל על-ידי הקהל כמינימום אל, כמו קארל קרייג וג'ף מילס בלילות שאחרי – מערכת יחסים שמסמלת היטב את שורשי הטכנו של הפסטיבל.

פספסתי/לא הספקתי: סבסטיאן, אגוריה, קרוקרז, ברודינסקי, ליטל בוטס, ארול אלקן.

ביום השלישי, אחרי הרצאה של קרל קרייג, ביליתי את שעותיי במתחם היום במדשאה הראשית מול מופע ה-GazpaShow שאצר ביזי P, מנהל הלייבל הצרפתי אד-באנגר. שיאו של הגזפאשו היה ללא ספק המופע הקצר והמשעשע (אולי בספטיבל כולו) של נציג הלייבל האהוב סטונז ת'רואו - מר. ג'יימס פאנטס – שלטענתו גם עושה חתונות, בר-מצוות ומסיבות רווקות (ובהחלט מומלץ בחום). ב-40 דקות בלבד הוא להטט בנון-שלנטיות בין אינספור ז'אנרים – רוק קלאסי נוסח לד זפלין וג'פרסון אירפליין, אייטיז, אלקטרו נוסח Egyptian Lover, היפ-הופ א-לה דילה, בולטימור קלאב, פאנק, סול, מוזיקה לטינית, ברזילאית, דאב, רגאיי, אסיד האוס מוקדם ומה לא, כשאת כולם הוא מתבל בשירה וקריאות לתוך המיקרופון, מוסיף תופים חיים ובעיקר עליצות ללא גבול. את ההופעה חותם פאנטס בז'אנר היחיד שטרם נגע בו (וזה האהוב עליו) – קריוקי – עם ביצוע היסטרי ל"Touch Me" של הדורז, כולל ריקוד שופע מניירות.

אחריו, סט מענג ואקלקטי, גם אם לא מהודק לגמרי, של בוליון, חבר נוסף מתנועת הביטים שהקבועים כבר מכירים. בכל זאת, צריך לזכור שרק לפני כשנה הבחור היה אלמוני לגמרי, וצריך לא מעט ביצים כדי לנגן מוזיקה שבקושי ניתן לכנות מיד-טמפו לקהל פסטיבלי המצוי בעיצומו של היום השלישי (כן, גם כשמדובר בקהל האיכותי והסובלני של סונאר).

פספסתי/לא הספקתי: מופע האסיד-לייב של אטום-הארט, קולו דה סונג, לוקיד.

הלילה השני של סונאר התקיים בליל שבת, ומבחינתי היה שיאה של החוויה. מעבר לאיכותם הנפרדת של המופעים, האופן שבו היה ערוך יצר קשר רציף ומשמעותי בין דברים שעד כה בכלל לא תפסתי כקרובים. את הלילה פתחנו עם הופעותיהם של אנימל קולקטיב ופיבר ריי בזו אחר זו (בשתי במות נפרדות) – שניהם הרכבים שעד עתה הכרתי והערכתי רק באופן שטחי. מי שמכירים את האמנים המדוברים כנראה שלא יופתעו, אבל הדהוד קירות הסאונד של אנימל קולקטיב בחלל ההאנגר הענק של הסונאר-קלאב (מול בערך 15-20 אלף איש), ומשם לשורה השלישית בהפנוט הטוטאלי שהוא המופע של של פיבר ריי ולהקת האלפים הימי-ביניימית שלה בסונאר פאב, והאופן שבו התחברו עם הרייב שבא בעקבותיהם – יצרו אפקט קוהרנטי, מאיר אוזניים ומהמם חושים במלוא מובן המילה.

אורביטל החזירו אותי בזמן ובחלל לשדות הפרא של תנועת הרייבים האנגלית בהם מעולם לא רקדתי. מודראט (מודסלקטור + אפראט) מצדם עלו אחרי דיג'יי טדאו הספרדי שתיקלט בין שניהם (בכלל עשו שם כבוד לתקליטנים המקומיים), ובניגוד גמור לרושם הבינוני שהותיר בי אלבומם (שכעת אשוב אליו בהקדם) – לקחו את הסטיקלייטים של אורביטל 20 שנה קדימה לחזון מורכב יותר אך רייבי באותה המידה.

ואיך יודעים שהרייב קורה? כשקטעים של שני ההרכבים כמו אלו שכאן, מול כ-20 אלף איש, בסאונד עצום שבו כל סינתיסייזר צובט וכל בס מהדהד, יוצרים את החוויה הייחודית הזו שיש בה מן המלנכוליה והאופוריה גם יחד. סיבובים קצרים מדי בין תיקלוטים של סינדן, ראסטי ושד, וסיום מתוק-מריר אל תוך הבוקר (דמיינו את שקורה שעה ו-10 דקות לתוך הקאסט כמקבילה של 7-8 בבוקר), בידיו הבטוחות של קארל קרייג, כולל עצירה חדה בתחנה האחרונה. ההתאוששות עדיין בעיצומה (כן, גם שבוע אחרי).