ריקוד לאור הליכת ירח

אין עוד ביט כזה. לא בסאונד ולא בגרוב. אין עוד תופים כל כך מזוהים ומדויקים ובייסליין שלא משאיר מקום לטעויות. כשהוא נכנס אתה כבר יודע שאתה במקום הנכון, בדרך לרחבה. ויש גם את הגיטרה הFאנקית, המיתרים המפתיעים, הגשר הדרמטי לפני הפזמון, הפזמון עצמו והצעקה המסורסת ולחישות הקלידים של ה"טו-טו-טו-טו". זה לא רק השיר הכי טוב של מייקל, זה גם אחד מחמשת השירים הכי טובים בהיסטוריה של הפופ.

ככה נשמע דיסקו בשיאו. באס שמן שהולך וחוזר, כלי נשיפה ומבצע וירטואוז, שעושה בקול שלו כרצונו, והופך אותו לעוד כלי נגינה Fאנקי - יורד נמוך, עולה לפצלטו, לוחש וצועק לפי החשק. חשק של מישהו שרק רוצה לרקוד.

המסתורין בשיר הזה הוא שיא הבגרות של קולו של ג'קסון בן ה-11 בלבד. נדמה שמשם קולו של ג'קו רק הלך והתרכך. החספוס בצעקות ה"היי" וה"הו" וה"טו-טו-טו-טו-טו", משווה לג'קסון גוון מיני ג'יימס בראוני והליווי הדו-וואפי של הרביעייה הפחות מוכשרת מאחורה, מחייב אפילו את הלבנבנים ביותר להכות באצבע צרידה ולהזיז את הראש כמו סטיבי וונדר.

בימינו לשחרר בלדה אחרי סדרה של סינגלים מקפיצים נחשב לצעד מחייב אצל כל אמן פופ שמכבד את עצמו. אבל "I'll Be There", שהגיע אחרי הצלחות קצביות כמו "ABC" ו" "I Want You Backנחשב להימור מסוכן במשרדי מוטאון. אבל מטריד יותר שאף אחד לא עצר לשים לב לעובדה שמייקל ג'קסון - בן ה-12 חשוב לציין - שר שיר אהבה לאקסית שלו.

בואו נתעלם לרגע מבגד הספנדקס המנצנץ והגרוטסקי שג'קסון לובש כאן, ונתרכז בשיר האהבה הדיסקואידי הזה, עם הטקסט הכי רומנטי שרק יכול להיות: מייקל לא רק מאוהב בבחורה, הוא גם מאוהב באיך שהיא זזה, רוקדת ומגיבה למוזיקה. אין פרמטר ראוי מזה לאהבה.

השיר הפותח את "Thriller" הוא גם השיר הכי ארוך באלבום, בעיקר בזכות ה"ממסה ממסה מממה קוסה" שלוקח את השורה המשוגעת "אתה ירק, ועדיין הם שונאים אותך" למקום משוגע עוד יותר. השלב הזה, כשהתופים ומחיאות הכפיים מתגברים ברקע וכלי הנשיפה מבליחים לשניות בודדות, זה השלב שחל ניתוק בין הידיים לרגליים ואין ברירה אלא להתחרפן על הרחבה.

"אני נמס כמו שעוות נר רותחת", מתאר מייקל את התשוקה שלו לאשת המסתורין ממנה הוא מבקש לגעת בו ולא להפסיק עד שהיא תקבל את מה שמספיק לה. מה שמעניק בכל זאת משמעות חדשה לצעקות ה"אוווו" הגבוהות אליהן מגיע מייקל באווירת הבי ג'יז. אבל לא במובן המסורס שלה, אם אתם מבינים למה אנחנו מתכוונים.

למרות שהוא מרגיש כמו שיר פתיחה לתכנית ילדים ונוער בשנות ה-70, יש אלמנט ממכר בבוגי של הג'קסון פייב מ-1978. זה ה"פאנקי פיבר", "הקצב המלוכלך", "השטן שבתוכי" וחוסר השליטה ברגליים שהופכים את הבוגי הזה לדיבוק נעים, למחלה טובה שרק החבר'ה הקולים נדבקים בה. הם ומבוגרים נטולי קואורדינציה בחתונות.

השיר האחרון הטוב באמת של ג'אקו, שמרגיש קצת כמו חלק ב' של "בילי ג'ין" (עם השירה המלחששת המעיקה שאפיינה את הישורת האחרונה בקריירה של מייקל). גרוב סמיך ומופק בהקפדה של תופים חדים ובאס מסונתז ופזמון מנצח, גם אם לא ברור מי זו אנני ולמה חשוב למייקל שהיא תהיה בסדר.

זהו בוודאי לא אחד השירים הגדולים של מייקל. אז למה הוא בכל זאת כאן? בזכות הקליפ שביים ג'ון לנדיס והפך לשיחת היום, אפילו אצל אהוד מנור ב"עד פופ". יותר מאשר כל שיר לפני בהיסטוריה, הקליפ של "Thriller" הוא לא סתם אוסף דימויים שמלווה מוזיקה. הוא סרט אימה קצר, שאף אחד לא יישכח את הרגע שבו צפה בו לראשונה.