פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רובוטריקים, לסגת

      ב"רובוטריקים: הנקמה" מייקל ביי הורג את הקולנוע כפי שהכרנו אותו, עושה לו וידוא הריגה ובועל את הגופה. ישי קיצ'לס נפעם

      בואו נתחיל בהתחלה.

      שורשיו של הפרוייקט השאפתני והצנוע "רובוטריקים: הנקמה" נטועים בימים שלפני שביתת התסריטאים הגדולה, שאיימה לשתק את הוליווד, אי אז לפני שנתיים.

      התסריטאים רוברט אורסי ואלכס קורצמן (שכתבו את ה"רובוטריקים" הקודם, ושתחומים גם על התסריט ל"סטאר טרק" של ג'יי ג'יי אברמס) התכנסו סביב שולחן יחד עם תסריטאי נוסף בשם ארין קרוגר ("הצעקה 3") ועם הבמאי הגאון, הפרפקציוניסט וחולה הנפש מייקל ביי ("בחורים רעים 2"), כדי לכתוב מסגרת לסרט ההמשך. המאמץ הוליד שלד של עשרים עמודים.

      ואז התחילה השביתה.

      אבל לביי הפעלתן לא היה זמן לשביתות. הוא לקח את עשרים העמודים שהיו לו וניצל את פגרת הכתיבה כדי להתחיל לעבוד במרץ עם אנשי האפקטים על סיקוונסי האקשן של הסרט. תוך כדי, הוא החל מוסיף עוד ועוד דברים משלו לסיפור המסגרת שכתבו התסריטאים. לפי שמועות לא מאוד מבוססות, עשרים העמודים טפחו במהרה לשישים.

      אחרי שסיימו לשבות, הכותבים נקראו כדי לעשות סדר בבלגן שזרע ביי. ואני בטוח שהם עשו כמיטב יכולתם. אבל זה לא ממש עזר להם. או לכם. כי בזמן שהם שבתו, ביי למעשה השתלט על הפרוייקט, הפקיע אותו מידיהם, ויצר, במקרה או שלא במקרה, את סרטו האישי והנועז ביותר. את ה"אפוקליפסה עכשיו" שלו, אם תרצו.

      אין צורך בעלילה

      "רובוטריקים: הנקמה" הוא הבלוקבאסטר הראשון בהיסטוריה של המין האנושי שמתקיים ומשגשג הרחק מעבר למחוזות השמרניים והטרחניים של "עלילה", "דמויות" ו"דיאלוג". והוא אף מצליח להוכיח בדרכו ההזויה, המבלבלת והכמעט סוריאליסטית שעבר זמנם. שאין בהם עוד צורך.

      למעשה, זהו סרט ללא סרט. סרט שכל כולו סיקוונס אחד ארוך של אפקטים מיוחדים שנבראו באמצעות עבודת מחשב מרשימה, כשכל הקליפה שמסביב (התסריט, נניח, שמחליף את הקיוב, מהסרט הקודם, במשהו שנקרא המטריקס אוף לידרשיפ) היא רק תירוץ עילג ועצל לרוץ, לצעוק ולפוצץ דברים בלהט ילדותי (כי בסופו של היום, זה כל מה שחשוב).

      זהו סרט שבו אין ממש קשר בין הסצנות. סרט שאין בו ממש המשכיות. זהו סרט שבו לא באמת ניתן להבדיל בין שני הרובוטים הרעים שעומדים במרכזו (מגהטרון ו-The Fallen). סרט שבו הגיבורים שלנו (סאם, הכוסית הלוהטת שלו, החבר הלטיני שלו, וג'ון טורטורו, שמגלם סוכן בולשת מנודה ויהודי) עוברים בתוך שנייה ממוזיאון הסמית'סוניאן בוושינגטון לשדה מדברי ענק שבו חונים מלא מטוסים ללא כל הסבר או סיבה נראית לעין. זהו סרט שבו הפירמידות (אשר במצרים) ופטרה (אשר בירדן) מצויות מרחק יריקה אחת מהשנייה. זהו סרט שבו האתנחתות הקומיות מגיעות בדמות שני כלבים שמזדיינים (פעמיים), רובוט קטן שמזיין את הרגל של מייגן פוקס (להלן, הלוהטת), אמא שמתחרפנת בפרהסיה אחרי שהיא אוכלת עוגת גראס וואריאציות שונות ומשונות על הביטוי השגור "Ow, my balls!" (הזכור לטובה מ"Idiocracy", הסאטירה הנבואית המבריקה של מייק ג'אדג', שהולכת ומתגשמת אט אט אל מול עיננו המשתאות).

      אה, וכדאי להזכיר שזהו גם סרט עם שני רובוטים "שחורים", שמדברים בסלנג גטואי שמרמז על כך שהם באו סטרייט אאוט אוף קומפטון (לאחד מהם אפילו יש שן זהב). גם הם כאן על תקן של אתנחתא קומית. עד כדי כך שהם אפילו מתכבדים להיות ה"ג'אר ג'אר בינקס" הרשמי של הסרט (אתם יודעים, הדמויות המפגרות שהיוצרים מוסיפים עבור הנאתם של הילדים הצעירים שבקהל). מן הראוי לציין שאורסי וקורצמן כבר הספיקו להכחיש כל קשר אליהם.

      מאתיים מיליון דולר פלוס טיפ

      אם כן, "רובוטריקים: הנקמה" הוא סרט איום ונורא. אבל באותה נשימה ממש, מדובר גם בסיוט מרתק לחלוטין שקשה להאמין שהוא באמת קיים בעולם. במיוחד אם לוקחים בחשבון את מצבה הקטסטרופלי של תעשיית הרכב האמריקאית.

      זהו אפוס ימני, גזעני ומיליטנטי שנמשך שעתיים וחצי ושמיועד בעיקר לזכרים בני שבע. לצפות בו זה קצת כמו לצפות בכל הסרטים של מייקל ביי בבת אחת. כמו לחשוף את התודעה למיזוג מוכפל וחסר קונטקסט של סצנות השיא של "ארמגדון", "הפריצה לאלקטרז", "פרל הרבור" ו"רובוטריקים" הראשון. ולמרות העומס העצום שנוצר במוח, השקפת העולם של האמן האמריקאי הגדול, החשוב והמסוכן הזה מעולם לא הייתה כה צלולה, מבעיתה ומטורפת.

      מצד אחד, ביי מקפיד להראות לנו חיילים מתים עטופים בדגלי ארצות הברית (קורבנות של המלחמה האמריקאית ברובוטים הרעים, לא פחות). מצד שני, לתפקיד הנבל האנושי של הסרט הוא מלהק נציג של הבית הלבן (וטורח להזכיר את שמו של אובמה). מצד שלישי, כמקובל בסרטיו של ביי, כל מי שאינו זכר אמריקאי לבן זוכה להיות סטריאוטיפ פרימיטיבי, כאשר כל הבנות הצעירות, מטבע הדברים, זוכות להיות בובות מין שכל היום יושבות משועממות, בגופיית רשת, ג'ינס קצרצרים ועם התחת למעלה, ורק מחכות שתגיד להן אם לירוק או לבלוע. מצד רביעי, יש כאן המון רובוטים. ומשום מה, הם בעיקר מזכירים את היצורים מ"גרמלינס" (סרט נוסף שסטיבן ספילברג שימש כמפיק בפועל שלו).

      במלים אחרות, כולם - כולל שייע לה בף, המריונטה הראשית - זוכים כאן לאותו יחס נטול בגרות ונעדר טקט. כולם מושלכים אל תוך אותו מערבל בטון בוטה, בהמי וכל אמריקאי. ואת כולם הופך ביי לתפאורה במופע הזיקוקים האובססיבי, המושקע, הלא נגמר, מהמם החושים והדי מדהים שלו - מופע שכולל כמות חולנית של נושאות מטוסים, מסוקים, גורדי שחקים, כדורי אש, גברים עם רובים שצועקים, פיצוצים, מרדפים, גברים עם רובים שצועקים, פיצוצים ורובוטים. הרבה רובוטים. עלות המופע: מאתיים מיליון דולר פלוס טיפ.

      "רובוטריקים: הנקמה" הוא סרט פורץ דרך. סרט שעוד ידובר בו רבות. זהו הסרט שבו מייקל ביי הצליח סוף סוף, לאחר ניסיונות מרובים, להרוג את הקולנוע כפי שהכרנו אותו, לעשות לו וידוא הריגה, ואחר כך עוד לבעול את גופתו החמימה בעזרת פטיש אוויר. ההצלחה הקופתית המסחררת של היצירה המרהיבה הזאת מבטיחה שזו רק ההתחלה. מומלץ לתפוס מחסה. ואולי גם להתפלל. עוד לא ראיתם כלום.