שחור או לבן

אין הרבה הבדל בין "מייקל ג'קסון: הסיפור האמיתי" ששודר אמש בערוץ 8 - ניסיון עיתונאי מעמיק של ז'ק פרטי לפענח את פרשת הפדופיליה המסתורית של מלך הפופ - לבין המסע של לואי ת'רו בעקבות הזמר ששודר מיד אחריו, לבין הראיון המפורסם של מרטין באשיר ב-2003 לבין ה-"True Hollywood Story" ששודר בערוץ E! ביום שבת. כולם מתיימרים לספק איזה שמץ של אמת. כולם נכשלים. כולם גם לוקים בחוסר עדכון לשנת 2009, השנה בה ג'קסון זכה לעדנה מחודשת בזכות סיבוב הקאמבק המיוחל שלו; השנה בה מת.

לא לואי ת'רו חסר הבושה, לא ז'ק פרטי הנוקב וגם לא ארכיון הצילומים של ערוץ הבידור, יצליחו לספר את הסיפור האמיתי של מייקל ג'קסון, כי לא משנה מאיזה צד יחליט כל עיתונאי לאגף את מעגל המסתורין של הכוכב, הוא ייתקל במעגל נוסף שלא רק שימנע ממנו לגלות את האמת, הוא גם יבנה סביבו מעגל נוסף שיסתור אותה. ומעגל נוסף שיסתור גם את האחרונה.

ז'ק פרטי מציג את ג'קסון כמאסטר של יחסי ציבור. רכישת עצמותיו של איש הפיל, תא החמצן שישן בו, השימפנזה באבלס וההאשמות הבלתי פוסקות נגד אביו הקשוח – כולם היו צעדים מחושבים שוואקו ג'קו הנדס בגאונות על מנת להטמיע את התמהוניות שלו בזיכרון הקולקטיבי של קהל מעריציו ושונאיו. גם ההתעללות לכאורה שג'קסון עבר כילד מצד אביו, מתוארת על ידי פרטי כתעלול תקשורתי. מקורבים מספרים שג'קסון עמד איתן מול אביו ואף איים עליו בפרישתו מן הלהקה. לא בדיוק הפרופיל של הילד המוכה שנגזלה ממנו ילדותו כפי שג'קסון עצמו תיאר לא אחת. את הנפילה של ג'קסון ושל תכנית הפעולה הגרנדיוזית שלו הוא מסכם במילה אחת: ג'ורדי. אותו ילד (ג'ורדי צ'נדלר) שעלה לג'קסון בסכום אסטרונומי של פשרה, שנדמה שלא היתה רק כלכלית, כי אם וויתור על כל סיכוי לאהבה מצד ג'קסון.

לואי ת'רו לעומתו, מציג את ג'קסון כקורבן. הג'ורדי שלו הוא עיתונאי צעיר, שאולץ על ידי הוריו לנתק את הקשר עם ג'קסון אחרי שזה אונן במהלך אחת משיחותיו עם הילד. הוא מראיין את אביו בתקווה לנסות לפענח מדוע ולמה ג'קסון הוא מה שהוא היום. נדמה שלג'ו ג'קסון לא אכפת ממייקל, אבל מהצד השני, ניכר שהוא גם מפחד ממנו לא מעט ואפילו מסרב לדבר על אפו של מחשש ש"מייקל לא יאהב את זה".

מרטין באשיר נותן לתמונות של אחוזת נוורלנד לדבר בעד עצמן; החברים ב-E! מדברים על ג'קסון במונחי הצלחה במצעדים ותביעות מצד מפיקים; אורי גלר מרחם על מייקל; בוב ג'ונס, אמרגנו של ג'קסון בתחילת דרכו קורא לו גאון מיוסר; רנדי טרבורלי, חבר קרוב של מייקל, חושף צד במייקל שרחוק מלהיות תמים; אף אחד מהם לא באמת יודע. כל אחד נגוע בפרשנות האישית שלו ובתדמית הציבורית שג'קסון בעצמו יצר.

פרטי בוחר לסיים את הסרט שלו בתהייה: כיצד ייזכר מייקל ג'קסון בדפי ההיסטוריה? התשובה לא באמת משנה. תזכרו אותו כ"מותחן", תזכרו אותו כ"פדופיל", תזכרו אותו כילדון שחור עור עם אפרו, או כמפלץ לבנבן עם רעלה. תזכרו אותו כאוהב ישראל או כמוסלמי אנטישמי. תזכרו אותו או אל תזכרו אותו בכלל. את האמת עליו בכל מקרה לעולם לא נדע.