פרק ראשון: מרק רימונים

    מרג'אן אמינפור הבשלנית החושנית, גיבורת ספרה של מרשה מהראן, ברחה מאיראן לאירלנד אך עברה ממשיך לרדוף אותה

    • מרק
    • מרשה מהראן
    מערכת וואלה! NEWS

    הכול יודעים,
    הכול יודעים
    מצאנו את דרכנו
    אל החלום הקר והשקט של הפניקס:
    מצאנו אמת בגן
    במבטו הנבוך של פרח עלום שם,
    ומצאנו קביעות
    ברגע אינסופי
    שבו שתי שמשות החליפו מבטיהן.

    אני לא מדבר על לחישה נפחדת
    בחשכה.
    אני מדבר על אור יום וחלונות פתוחים
    ואוויר צח ותנור שבו נשרפים דברים חסרי ערך
    ועל אדמה פורייה
    עם שתיל אחר
    ועל לידה והתפתחות וגאווה.
    אני מדבר על ידינו האוהבות
    שבנו גשר בלילות
    עם מסר של ריח בושם
    ואור ורוח שנושבת קלילות.

    פארוק פארוקהזאד
    "כיבוש הגן"

    (תוכן מקודם)

    השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

    בשיתוף Foody
    לכתבה המלאה

    פרולוג

    השחר עלה מעל מפרץ קלו ומעל הכפר האירי הקטן בלינאקרו. אילו עצר תומס מקגאווייר כדי להתפעל מהתצוגה המרהיבה של קרני הזעפרן, ייתכן שהיה מפספס את תחילת סופו של שלטונו על העיירה המנומנמת הנושקת לים. אך כפי שקורה רבות לאנשים בעלי מזג כשלו, לתומס לא היה פנאי לחלומות בהקיץ. איש העסקים העיקש זינק ממיטתו הקשה בחמש וחצי בבוקר מתוך נחישות לטפל באימפריה המתרחבת שלו שכללה שלושה פאבים, שתי חנויות משקאות ואכסנייה אחת ברחוב מיין מול.

    הרחוב הביניימי המפותל קמעה של המול החל עם מסעדת הצ'יפס וההמבורגרים השמנונית בלו ת'אנדר והסתיים בכנסייה מאובקת מהמאה הארבע-עשרה ובמצבת הזיכרון המונוליתית לפטריק הקדוש בכיכר העיר. בתווך השתרע השילוב הרגיל של פאבים, חנות למזכרות דתיות, חנות נעליים קלארקס וחנות המזכרות והסוודרים של איי ארן שאנשים למדו לצפות למצוא בערים איריות הממוקמות בפאתי מלאכת ידה של אמא אדמה. מקומות כאלה, שאין בכוחם להתחרות בפאר של שקיעה בת אלף שנים ובשבילים קלטיים עתיקים, שמחים פשוט להתקיים בשוליים ומפגינים אדישות כלפי שיפור, כי לשם מה לנסות בכלל? בבלינאקרו נשלטות התופעות הטבעיות על-ידי הר פטריק, שעל פסגתו התרפק פטריק הקדוש ארבעים יום וארבעים לילה. ההר הבודד יושב רציני ונזירי, מטיל צל על הכפר שלמרגלותיו, נפשו היגעה כבר אינה מוקסמת מהעמק המשתרע עם שדות הטלאים, מהשבילים תחומי האבן וממעשי השטות האנושיים שמתרחשים במיין מול שמתחתיו.

    היום הראשון של אביב 1986 מצא את תומס מקגאווייר עומד ברחוב הראשי של בלינאקרו, רועד במגפיו מטפטוף הבוקר הקר. בעל הפאב גדול-הגוף פתח זה עתה את דלתות המרתף של פדי מקגאווייר'ז, בית-המרזח חדור-העש שירש מאביו לפני למעלה מעשרים שנה. מותו של פדי בתאונת טרקטור בטרם עת הפך את תומס, שהיה אז בן תשע-עשרה, לבעל הפאב הצעיר ביותר שבלינאקרו, אם לא מחוז מאיו כולו, ידעו אי פעם. לרוע המזל, שליטה כה מוקדמת על המסבאה האהובה על תושבי העיר השפיעה לרעה על מזגו ההפכפך ממילא של האיש הצעיר. מזגו הרע של תומס היה תוצר של שילוב לא ברור בין סארד (קור) וגארם (חום), ששום דבר לא יכול היה לתקן – אפילו לא המתכון המאזן המפורסם של מרג'אן למרק רימונים חמצמץ. שילוב קטלני זה של מצבי-רוח לא רק הוביל לאין ספור החלטות חסרות היגיון, אלא גם לא הכשיר את תומס להתמודד עם המשבים החושניים של הל, קינמון ומי ורדים שנישאו לעברו בבוקר זה.

    הריח הגיע אל תומס מקגאווייר לראשונה כשכיוון את שליח הבירות מקופח-השכר אל המרתף הקפוא של הפאב. הטעמותיו המתובלנות והמושחתות הדיפו ריח של רשע עלום, של זרות שכוחת-אל שהדליקו נורות אדומות בראש התפוד הגדול של תומס והקפיאו אותו במקומו. רק כשהשליח של גינס, קונור ג'נינגס, עצר גם הוא כדי לרחרח את האוויר קלט תומס שהריח המשונה אכן אמיתי ביותר.

    "ישו, מריה ויוסף. אם זה לא ריח של גן-עדן, אז אני לא יודע מה כן." קונור נשען על עגלת החביות ונחר דרך אפו הסולד. כרווק בן ארבעים שעדיין התגורר עם אמו החסכנית, קונור סיים זה עתה ארוחת בוקר מאכזבת שכללה תה מימי (בשקיק נעשה שימוש רב-פעמי) וכריך של פרוסת בשר דקיקה על לחם בן-יום מרוח בחמאה. כשעמד שם ורחרח, השמיעה בטנו הגדולה קרקור קולני ומרדני.

    תומס הזדעף. "אתה תגיע לגן-עדן מוקדם ממה שאתה חושב אם לא תזיז את התחת השמן שלך ותסיים למלא את המחסן! תמשיך בעבודה ותפסיק לבזבז לי את הזמן. או שאתה מעדיף שאני ארים טלפון לשיימוס או'גריידי? אני בטוח שהוא ירצה לשמוע דיווח על אחד השליחים שלו."

    זו היתה נזיפה אכזרית במיוחד, אפילו בשביל תומס מקגאווייר, ופניו של קונור הסמיקו כהוגן כשהוציא חבית נוספת מהרכב המסחרי שלו. הוא רטן חרש כשנעלם במורד מדרגות המרתף והשאיר את בעל הפאב לבדו כדי לחקור את מקור הריח. אפו המעורר של תומס הוביל אותו אל המבנה השכן, אל החנות הרעועה שנהגה להיות המאפייה הישנה של דלמוניקו, פאפא'ז פסטריז. משפחת דלמוניקו עברה לעיר מנאפולי זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה וניהלה במיין מול חנות מאפים במשך למעלה משלושים שנה. אך מאז מותו של לואיג'י דלמוניקו לפני חמש שנים היתה החנות קליפה ריקה, נטושה וצוברת אבק. או לפחות פעם היא היתה ריקה. כי למרות עיניו הטרוטות, תומס לא יכול היה להכחיש את זיק האור המסקרן שבהק דרך חלונות החנות המכוסים ניירות עיתון.

    האור התחזק כשהוא התגנב אט אט אל המאפייה הישנה, הארומה האקזוטית והמרוכזת מרעידה את ברכיו החסונות כאילו היה ילד ביישן. תומס כיווץ את עיניו כדי להציץ דרך קרע קטן בעיתון, מתוך ציפייה חלקית לפגוש את השטן בכבודו ובעצמו, אך תחת זאת ראה נצנוץ של משהו זהוב, זימה בוהקת שמילאה את כל שדה ראייתו.

    איל המשקאות הזעפני נהם וירק על המדרכה הסדוקה למרגלות הדלת האדומה של החנות. זה היה כישוף מוחלט, זה מה שזה היה. אין שום ספק. והוא יגלה מי בדיוק עומד מאחורי כל זה.

    דולמה

    30-40 עלי גפן משומרים
    2 בצלים בינוניים קצוצים
    250 גר' בשר טחון – טלה או בקר
    שמן זית
    1/3 כוס קורנית טריה או צתרה וורודה טרייה קצוצה
    ½ כוס שמיר טרי קצוץ
    1/3 כוס טרגון טרי קצוץ
    ¼ כוס נענע טריה קצוצה
    2 כוסות אורז בסמטי מבושל
    ½ כוס מיץ ליים טרי
    1 כפית מלח
    ½ כפית פלפל שחור גרוס

    שטפו את עלי הגפן והניחו בצד.
    טגנו את הבצל הקצוץ והבשר בשמן הזית על אש בינונית עד שהבשר ישחים. הוסיפו את העשבים הקצוצים, טגנו עוד כ-3 דקות והסירו מהאש.

    בקערה גדולה, ערבבו את תערובת הבשר הבצל והתבלינים עם האורז המבושל, מיץ ליים, המלח והפלפל.
    על משטח עבודה נקי, הניחו את עלה הגפן כאשר צדו הנימי מופנה כלפי מעלה. במרכז העלה, הניחו כף אחת מתערובת הבשר והאורז. התחילו לגלגל כלפי מעלה מתחתית העלה, תוך כדי קיפול צידי העלה פנימה ליצירת כיסון הדוק.
    גלגלו כך את שאר העלים הנותרים.
    הניחו את עלי הגפן הממולאים בשורות מסודרות בתוך תבנית אפייה (פיירקס) משומנת או סיר המותאם לאפייה בתנור. מזגו מעל העלים ¾ כוס מים, כסו בנייר כסף ואפו בתנור שחומם מראש ל-100 מעלות כ-45 דקות.*

    * זמן האפייה עשוי להתארך, תלוי בסוג התנור.

    1

    מבחינת מרג'אן אמינפור, הניחוחות של הל ומי ורדים, לצד אורז בסמטי, טרגון וצתרה, היו ריחות מהסוג היומיומי, כפי שהיא הניחה שארומה של קפה נמס וצלי נוטף שומן היו ריחות נפוצים במטבחים מערביים מקובלים.

    על אף שנולדה בארץ של מדבריות קדומות, שבה אדמה חרבה התערבבה עם השרידים המתפוררים של עמודי פרספוליס, למרג'אן היה כישרון עצום לגידול צמחים. היא למדה מגיל מוקדם איך לפתות את השתילים העיקשים ביותר להכות שורש, אפילו לפני שידעה לאיית את שמות הצמחים בפרסית. בהדרכתו עדינת-הידיים של באבא פירוז, הגנן המזוקן הזקן שטיפל בשטחים של בית ילדותה, מרג'אן הצעירה טיפחה גבעולים שעירים של מיורן ואנג'ליקה זהובה בתלוליות אדמה כהות. האדמה ינקה את לחותה משלג שנמס, שלג שטפטף מהרי אלבורז הסמוכים אל הפרברים העשירים יותר של טהרן, לפני שזרם אל הבריכה המתומנת הגדולה של משפחת אמינפור. הבריכה, שבעבעה במרכזו של הגן התחום, היתה מרוצפת באריחים אספהאניים בגוני טורקיז וירוק.

    שעה שמרג'אן אימנה את עינה להבחין בניצנים הצהובים הראשונים של טרגון או לתפוס את הטיפוס החשאי של עשב שוטה במעלה גבעולו של שמיר, נהג באבא פירוז לספר לה על הרשימה הארוכה של גננים מפורסמים שנולדו על אדמת פרס. "אבן-סינא," החל באבא פירוז לומר בכחכוח גרון, "אבן-סינא היה אוהב הצמחים המפורסם מכולם. ידעת, מרג'אן חאנום, שהרופא החכם הזה היה האדם הראשון שהכין אי פעם מי ורדים? הוא סחט את עלי הכותרת הרכים כדי להוציא מהם את השמנים ואחר-כך שמר את הנוזל היקר בבקבוק כדי שהעולם יוכל ליהנות ממנו. איזה פרסי, איזה איש!" קרא הגנן הזקן ועצר את הרצאותיו רק כדי להדליק את טבק התות שעישן במקטרת קטנה מחוספסת.
    בבגרותה נשאה עמה מרג'אן לכל מקום את הזיכרונות החמים מבאבא פירוז ומגינת ילדותה. לא חלף יום שבו לא חיפשה אחר תלולית אדמה כלשהי שבה תוכל לנבור באצבעותיה. בעזרת מפרקי אצבעותיה החשופים, המכוסים אבק טרה-קוטה וגבבה, היא עיסתה את עשב התיבול או הפרח הנבחר שלה אל קפלי האדמה ולחשה לו מילות אהבה. ואף אם אותה פיסת אדמה היתה עקרה קודם לכן, ברגע שמרג'אן הקדישה לה את תשומת לבה המיוחדת, לא היה גבול למה שיכול היה לפרוח בתוך תחומיה הטעונים.

    במקומות הרבים שבהם התגוררה – והיו לא מעט כאלה בעשרים ושבע שנותיה – מרג'אן תמיד שתלה גינת תבלינים קטנה, שכללה לפחות גבעול אחד של ריחן, פטרוזיליה, טרגון וצתרה תרבותית. אפילו במישורים האנגליים העגמומיים שבהם התגוררה עם אחיותיה בשבע השנים האחרונות, מאז עזבו את איראן, גידלה מרג'אן בהצלחה קשת של עשבי תבלין בעציצי חרס כחולים שניצבו על אדן החלון במטבחה. כמקצוענית מושלמת, שום כמות גשם לא פיתתה אותה לוותר על גידול צמחים.

    מרג'אן ניסתה לזכור את התמדתה בעבר כשעמדה כעת במטבחה של המאפייה הישנה וערבבה סיבוב שני של מילוי לדולמה. היא הצטערה שלא היה לה זמן רב יותר לטפח הרכב בריא של טרגון, נענע וצתרה טריים כדי להוסיף לדולמה שהיא ואחיותיה הצעירות, באהאר ולילה, הכינו. אולי אילו שתלה משהו כאן בבלינאקרו, היתה חוסכת מעצמה את החרדות שזחלו כעת במעלה גבה. מצד שני, הזכירה לעצמה מרג'אן, מוטב לא לפתח חרטות כאלו, במיוחד כשהיא לא יכולה לעשות דבר בנידון. נותרה עדיין קבוצה אחת של עלי גפן ממולאים לסיים – שלא לדבר על חצי תריסר מעדנים אחרים מעוררי תיאבון – והזמן, אותו שוטה זקן רגזני, לא פעל לטובתה.

    קפה בבילון היה אמור להיפתח בעוד פחות מחמש שעות. חמש שעות! בעיר החדשה הזאת שאת שמה כמעט לא הצליחה לבטא, ועל אחת כמה וכמה לאיית. בלינאקרו. עיר שלמה מלאה באנשים שיבואו לטעום את האוכל שלה עם עיניים שואלות ולשונות סקרניות. ובניגוד לעבודות הקודמות שלה במטבח, הפעם היא תהיה אחראית על הכול.

    לבה של מרג'אן האיץ פעימותיו שעה שהשחימה את הבשר הטחון עם הבצלים על הלהבה הנמוכה המרצדת. המחבת המרוצה השמיעה רחשים כשמרג'אן הוסיפה גרסות מיובשות של עשבי התיבול היקרים שלה, הסוג היחיד שהצליחה למצוא בהתראה כה קצרה. אפילו באיראן היו פעמים שמרג'אן נאלצה לבשל דולמה עם עשבי תיבול יבשים. היא גילתה שאם השרתה אותם למשך לילה, הם היו מוצלחים כמעט כמו קרוביהם הטריים יותר. מרג'אן הפעילה את כל פלג גופה העליון כשערבבה את עשבי התיבול עם האורז המבושל, מיץ הליים הטרי, המלח והפלפל. היא ערבבה את התערובת בכל כוחה למרות הכאב הבלתי מרפה שבכתפיה, כי בחישה חזקה כזאת היתה הכרחית להרמוניה של הדולמה.
    מרג'אן עשתה הפסקה כדי לעסות את זרועותיה הכואבות והעיפה מבט מעבר למטבח אל אחותה הצעירה באהאר, שגלגלה את קבוצת הדולמה הראשונה. באהאר, שעיניה היו רחבות וחודרות, תמיד נראתה רצינית כשעבדה עם אוכל – כאילו חייה היו תלויים בירק או בעשב התיבול שהועלה לקורבן על קרש החיתוך שלפניה. למרבה הפלא, מתוך שלוש האחיות לבית אמינפור, באהאר הזעירה היתה זו שהתברכה בחוזק הזרועות הרב ביותר. לבאהאר, שהיתה שברירית כמעט בכל מובן אחר, היו כתפיים וזרועות חזקות כמו של גבר שגודלו פי שניים ממנה, דבר שהביא תועלת כל אימת שהתעורר הצורך לפתוח צנצנות או לערבב מאכלים.

    מרג'אן נטלה את כף העץ וחזרה אל הדולמה. אחותה נראתה עסוקה מכדי לעזור לה לגבור על שאר המילוי, כי לא זו בלבד שבאהאר התרכזה בגלגול עלי הגפן שלה, אלא היא גם פיקחה על עבודתה של לילה. למרות הפעמים הרבות שבהן הבחינה מרג'אן בהבדלי האישיות בין שתי אחיותיה הצעירות, לא היתה כמו המשימה הפשוטה של גלגול דולמה כדי להוכיח לה כמה מנוגדות היו באהאר ולילה.

    באהאר, שהונחתה על-פי מצפן פנימי קפדני, הטיחה בזריזות כל עלה גפן על קרש החיתוך (כשצד העורק פונה מעלה). זו היתה צעדה עקיבה ושיטתית שהחלה עם גריפה עניינית של מילוי בידה השמאלית והסתיימה בקיפול מיומן של עלה הגפן ביד ימין. ואז, אחרי הכנעת הדולמה, היא גלגלה במרץ את עלה הגפן מלמטה כלפי מעלה. למרות תנועותיה הגסות, שיטת גלגול הדולמה של באהאר תמיד הצליחה; היא וידאה שהצרורות הקטנים של מזל טוב שהכינה יהיו בטוחים בהמשך הדרך, לבל כל מה שאספה יתפרק.

    הגלגול תמיד היה נקודת התורפה של לילה, כי השיטה שלה היתה שאננה יותר ובוטחת מדי. על אף שקיבלה אינספור הדגמות ממרג'אן ומבאהאר, לילה עדיין השאירה את הדולמה שלה פגיע לכוחות הטבע. תמיד אפשר היה לדעת אילו צרורות היו שלה, כי אם אף אחת מאחיותיה הגדולות לא הספיקה לעצור בזמן את נזילת המילוי ולגלגל מחדש את עלה הגפן תוך הינד ראש, רגע האמת הגיע ארבעים וחמש דקות לאחר מכן עם פתיחת דלת התנור. בין האצבעות הירוקות הארומטיות והמסודרות שקיפלו במיומנות מרג'אן ובאהאר ניבטו החבילות המתפקעות הברורות עם המילוי הזהוב של הנערה הצעירה. ומסיבה משונה כלשהי, הן תמיד הדיפו את הריח האופייני ללילה – מי ורדים וקינמון.
    זה היה ריח מוכר למדי, הבושם הקלוש הזה שליווה כל צעד של לילה, אבל משונה במתכון שלא כלל אף אחד מהמרכיבים. עם זאת, דולמה הקינמון והוורדים מעולם לא הפתיע כל-כך את אחיותיה. ללילה היתה דרך לעורר ציפיות יוצאות דופן.

    כשנחתו היריקות והגידופים של תומס מקגאווייר על המדרכה מחוץ למאפייה הישנה, היתה באהאר עסוקה בהוצאת מגש של דולמה מוכן מהתנור. אחרי ארבעים וחמש דקות הם היו סימטריים להפליא כמו השטיחים הפרסיים המפוארים ביותר, המגש מהווה נול נקי שעליו נערכו בשורות אצבעות עלי הגפן הממולאים בקבוצות ובדוגמות ישרות. על אף שהמטבח היה בירכתי המבנה, קול הוצאת הליחה הגס של תומס הגיע בבירור אל אוזניה הרגישות של באהאר. היא עצרה את נשימתה בהפתעה, שלחה ידיים חשופות אל מגש הדולמה החם ושילמה על היסח הדעת ביוקר כשאבעבועות מעלות עשן הופיעו על ידיה.

    "מהר! תכניסי את הידיים למים קרים! לילה – אלוורה! באהאר, תפסיקי ללחוץ על האגודל שלך ככה!" צעקה מרג'אן כשדחפה את אחותה לעבר הכיור. בתור הבכורה מתוך השלוש, מרג'אן התרגלה לפקד על אחיותיה ברגעי חירום.

    באהאר הצטמררה כשהמים הקרים זרמו על אגודלה הכווי. בדירה שבקומה העליונה, דירה קטנה בת חדר אחד ששימשה את הזוג דלמוניקו כמשרד וכמחסן, פשפשה לילה בקרטונים הפתוחים וחיפשה את הבקבוק הירוק של הג'ל המרגיע.

    "אני לא מוצאת את האלוורה! את בטוחה שארזת אותו?" קראה אל המטבח שלמטה.
    "כן!" שאגה מרג'אן. "תסתכלי בקופסה הקטנה שעליה כתוב 'שונות'!"
    "אל תדאגי. זה כבר הפסיק. רואה? אני פשוט אניח על זה קוביית קרח," אמרה באהאר והרימה את האגודל הפגוע שלה כדי שמרג'אן תוכל לראות את השלפוחיות.

    באהאר ניסתה לעטות פנים אמיצות, אבל בתוכה הרגישה כמו האגודל שלה. כמי שנולדה ביום הראשון של האביב הפרסי, כפי שרמז שמה, היא נטתה להאמין באמונות תפלות כמו אנשים שימי-ההולדת שלהם נפלו על קו התפר שבין עונות מתחלפות. היא תמיד הסתכלה מעבר לכתפה מחשש שדרכה על סדקים או עברה מתחת לסולם. הרגישות המולדת של באהאר הסלימה לחולי עמוק יותר בשנים האחרונות, כתוצאה מאירועים שהשתיקה יפה להם, אירועים שהשאירו בה צלקות בל-יימחו. אף שהנטיות הנוירוטיות שלה עצבנו תכופות את אחותה החסונה יותר לילה, לבה של מרג'אן רק התרכך עוד יותר כל אימת שראתה את אחותה קופצת כך.

    "את בטוחה שאת בסדר? תקשיבי, אני אסיים את הדולמה. רק תערבבי בשבילי את האורז, בסדר?" מרג'אן הושיטה לבאהאר קוביית קרח עטופה בפיסת עיתון קרועה והניחה את מגש הדולמה המעלה עשן על אי עץ נמוך במרכז המטבח.

    השולחן המלבני הזה, שנבנה במיוחד לאדם בממדים נפוליאוניים, היה מוקד ממלכתו של לואיג'י דלמוניקו, שם הוא רידד, קימח, חבט והקציף את הפאניני והבריושים הממולאים שוקולד הנפלאים שלאחר מכן הציג בצנצנות שקופות בפאפא'ז פסטריז האהובה שלו. זה היה גם המקום שבו אסטל, אשתו זה ארבעים וחמש שנה, מצאה אותו מת – שלוש שעות אחרי שקערת המרנג שהכין התקשתה לטוטו ורוד דמוי צמר גפן מתוק.

    כמובן, אסטל נמנעה מלהזכיר את הנקודה האחרונה הזו כשערכה לשלוש האחיות סיור במקום לפני חמישה ימים, אף שלאמיתו-של-דבר, סביר להניח שזה לא היה משנה. הארגזים החבוטים של הנערות כבר נשלחו וחיכו לאיסוף בקאסלבאר. חוץ מזה, המאפייה, שהיתה מצוידת בכל מכשירי החשמל והכלים של מטבח פעיל (גם אם מיושן וחלוד במקצת), היתה מושלמת לתוכניתה של מרג'אן. והיא היתה במחיר מציאה.

    "האחיינית שלי אמרה לי שאת השפית הכי טובה שהיא פגשה אי פעם. גלוריה, היא ילדה ממש טובה, נכון?"
    גברת דלמוניקו עמדה במטבח אחרי הסיור הגדול, קרני השמש הגוועות של שעות אחר-הצהריים חודרות בעצלות דרך מחיצה צרה של זכוכית צבעונית בדלת האחורית. קרני השמש האירו את גרגרי האבק שריחפו מעל שערה האפרפר. כל המשטחים, החל במשטחי העבודה וכלה בערמות של סירים וכלים, היו עטופים בשכבה הגונה של החומר הלבנבן.

    "אוה, גלוריה היתה נחמדה מאוד אלינו כשהגענו ללואישהאם. חברה נהדרת," אמרה מרג'אן. מאחוריה הנהנו באהאר ולילה בהסכמה. "אבל אני חושבת שהיא קצת הגזימה לגבי היכולות שלי. הייתי בסך הכול סו-שף. היא היתה הכישרון האמיתי במסעדה."

    "כן, גלוריה יודעת איך לבשל פרמג'אנה ומניקוטי, אבל מי לא? אולי בשביל האנגלים האלה זה גורמה, אבל היית צריכה לראות את סבתי מבשלת! פפפ! אם היא עדיין היתה בחיים היום, היא היתה עשירה מהבישולים שלה, אני אומרת לך!"

    אסטל דלמוניקו צחקה והניחה את ידיה השמנמנות על ירכיה. האלמנה טובת-המזג הטתה את ראשה ושלחה חיוך אל כל אחת מהנשים הצעירות. רצה הגורל ועל אף שהיא התברכה בהיקף מזמין של ירכיים פוריות, היא מעולם לא הצליחה להעניק ללואיג'י תינוק משלהם. זה היה אחד ממקורות הצער המעטים שלה בחיים שפרט לכך היו ממוזלים וססגוניים. אך עקרותה מעולם לא הפכה לטינה, עובדה מבורכת שאסטל זקפה תכופות לזכות אחייניתה, שעליה יכלה לתרגל את כל הביקורת האוהבת שאמה שלה הרעיפה עליה. גלוריה היתה מקור פורקן נהדר לאסטל דלמוניקו, וכעת היא שלחה אליה שלוש יקירות כדי שתדאג גם להן.
    "נו, טוב? אתן תיקחו את המקום, אה?"

    מרג'אן פנתה אל באהאר ולילה, ששתיהן נדמו כישנות בעמידה. פניהן המותשות והעייפות נראו כמו טורשי, בצלים מוחמצים שנשלפו ממיטת החומץ והמלח שלהם. מי יכול היה להאשים אותן? עברו עליהן ארבעה ימים ארוכים מאז עזבו את לונדון. הן שלחו עם חברת שליחויות את הארגזים שארזו בחופזה וזרקו כמה מיטלטלים אישיים לשתי מזוודות משובצות מרופטות, אותן מזוודות שליוו אותן לאורך המדבר האיראני לפני זמן רב. הטיסה מלונדון לנוק היתה משעממת עד מוות, וביקורת ההגירה והמכס איומה אף יותר. הן נאלצו לענות שוב ושוב על אותן שאלות לגבי הדת והרקע האתני שלהן. אחר-כך התאכסנו יומיים באכסנייה לתרמילאים בעיר הסמוכה קאסלבאר וחיכו שהארגזים שלהן יגיעו שעה שחיו מלחם לבן ומגבינה קשה שמרג'אן קנתה בחנות מכולת מקומית. לילה, כמובן, התלוננה כל הדרך (זו היתה הזכות השמורה לבני גילה), אך באהאר נותרה קודרת, עיני האיילה הגדולות שלה רטובות מדמעות מפוחדות.

    אבל נראה שהנורא מכול בהחלט מאחוריהן, חשבה מרג'אן. במיוחד עתה כשעמדו במטבח הקטן המאובק הזה, עם האישה האיטלקיה הנדיבה הזאת. הגיע הזמן לפתוח דף חדש. הגיע הזמן שהן ייקחו את כל כספן ויצרו סוף-סוף משהו מאותן שנות סבל.
    "אתן נשארות, כן?" אסטל דלמוניקו הוציאה מפתח כבד וחלוד מכיס חבוי בשמלתה השחורה. המפתח, שהיה עתיק ומלא שיניים, היה מסוג המפתחות שיכול היה לשחרר את השדים של פנדורה עצמה.

    "כן." מרג'אן הנהנה ולקחה את המפתח. "אנחנו נשאר. איך תרצי שנשלם את השכירות? מדי חודש או כל שבוע?"
    "אויש, אל תדאגי לזה עכשיו. תתני לי את הכסף כשיהיה לך, כן? אני חושבת שמה שחשוב יותר זה להביא לכן קערה גדולה של מרק המינסטרונה שלי. זה יכניס קצת מרץ לפנים היפות האלו, אה?" גברת דלמוניקו ניגשה אל לילה וטפחה קלות על לחייה השמאלית.

    מרג'אן, שגמרה אומר לנצל את התנופה שהביאה אותן מלונדון דרך הים האירי אל ארץ זו של כבשים משונות וכבישים מסחררים, הנידה ראשה, יותר לאחיותיה מאשר לאלמנה העליזה.
    "תודה, אבל אני חוששת שאנחנו לא יכולות. יש לנו עבודה רבה מדי. באהאר ולילה צריכות לפרוק, ואני צריכה להגיע לדבלין בהקדם האפשרי כדי לקנות מצרכים. אני מאמינה שזה יהיה הרבה יותר מהיר מאשר לנסות למצוא פה חלק ממה שדרוש לנו."
    "הא! את צודקת! לואיג'י לפעמים התרתח כל-כך בגלל השווקים הכפריים האלה. מיני-מרקטים, קוראים להם! יכולתי למצוא בגינה האחורית של אמי בנאפולי יותר ממה שיש באחד המיני-מרקטים האלה."

    "כן, נאפולי – נשמע יפהפה. שמעתי שהשווקים שם מלאים בירקות הכי נפלאים. אני מקווה שאוכל למצוא בדבלין כל מה שאני צריכה לתפריט שלנו. אנחנו רוצות לפתוח את המסעדה ביום שני הבא. היום הראשון של האביב," אמרה מרג'אן.
    "יום שני? בעוד חמישה ימים בלבד? לא, לא. כדאי שתיקחו לכן עוד זמן. מה החיפזון? תחכו עוד כמה ימים," אמרה גברת דלמוניקו והנידה ראשה בהסתייגות מטרונית.
    "יום שני הוא יום-ההולדת של באהאר," התערבה לילה שהתעוררה פתאום.

    "וזה נורוז, ראש השנה האיראני. זה התאריך שבו הפרסים מתחילים את השנה הקלנדרית שלהם, היום הראשון של האביב," הסבירה מרג'אן. נורוז או "יום חדש", שבמקור היה חג זורואסטרי שצוין באמצעות שלושה-עשר יום של סעודות חגיגיות ושמחה, נחגג כעת על-ידי כל האיראנים. "זה יהיה מזל טוב ליום הראשון שלנו. ואני חושבת שנוכל לעמוד בזה, אם ניגש לעבודה," אמרה בהפגנתיות.

    "אוה, אתם הצעירים. כל-כך הרבה שאפתנות! אני אניח לכן כדי שתוכלו לעשות את מה שאתן צריכות לעשות. אולי אני אגיע בשנה החדשה שלכן, כן? אני אספר לכן קצת על האנשים המשוגעים שגרים כאן. כדי להכין אתכן. בסדר?" אסטל דלמוניקו שתלה נשיקת פרידה על לחייה של כל אחת מהן והחזיקה את פניהן באותה דרך איטלקית חמה שהפתיעה את שלושתן.
    חמישה ימים גדושי פעילות חלפו מאז האלמנה הקטנה מסרה לידיהן את המפתח של המאפייה הישנה, והנערות חוללו קסם רב בפרק הזמן הזה. שעה שמרג'אן חצתה ברכבת הזוחלת את השטח הכפרי האינסופי הגלי והעשבי בדרכה לדבלין, ניגשו באהאר ולילה למשימה המפרכת של הפיכת פאפא'ז פסטריז לנווה מדבר בניחוח מזרחי. עם הקירות הלבנים האפרפרים, הכרזות המתקלפות של גונדוליירים, שלט הניאון השרוף של קפה לוואצה, הדגלים והמפות הדהויים של ארץ המגף, החנות הישנה נזקקה לעבודה מרובה.

    שני דלפקי תצוגה גדולים עשויים עץ חלשו על רוב רצפת הטרה-קוטה. כשפאפא'ז פסטריז נפתחה בשנת 1946, כיסתה אסטל הצעירה את הדלפקים ואת ארבעת שולחנות המתכת של המאפייה במפות טרטן. הבד המשובץ אדום-ירוק קיבל צבע צהוב וכתום חולני בעשרות השנים שחלפו, ורוב התפרים התפוררו בידיה של באהאר כשהרימה את המפות המעופשות מעל השולחנות. אסטל עיצבה את אזור הישיבה כמקום שבו לקוחות יתרועעו, טובלים בקפוצ'ינו שלהם את השוליים הפריכים של בישקוטי השוקולד והאניס שלואיג'י אפה באהבה בעודם מקשיבים לבילי הולידי מזמרת בגרמופון ויקטרולה ישן. אך בשלושים וארבע השנים שבהן המאפייה של דלמוניקו היתה פתוחה, כמעט לא נעשה שימוש בשולחנות המשובצים של אסטל. הם שימשו רק כמקום שבו עקרות בית עייפות הצניחו את שקיות הקניות שלהן ואת ילדיהן מרושלי-הלבוש. נשים מותשות וחיוורות פנים אלו שילמו באי-שקט עבור הלחם הכפרי קשה-הקרום – ומדי פעם עבור ביסקוויט מקדמיה כדי להשתיק פיות תינוקיים מזילי ריר – לפני שנחפזו שוב החוצה אל הרחובות הגשומים. כשמכונת הקפוצ'ינו שבקה חיים בחורף של 1956, אחרי שצינורותיה קפאו בסופת קרח משונה שהשתוללה בחוץ, לואיג'י לא טרח לתקן אותה. תחת זאת, הוא השתמש במתקן הענקי כמדף נוסף לדגמי מכוניות הפרארי שבנה בזמנו החופשי.

    המכוניות נעלמו כבר מזמן, אבל מכונת הקפוצ'ינו נשארה. באהאר ולילה בילו כמעט שלוש שעות בפירוק המכונה לפני שפתחו את הברגים שבבסיס המכשיר. הנערות ניתקו את המכונה מהקיר וגילו את הצבע המקורי של המאפייה בת עשרות השנים – חום ירקרק מכוער שנראה כמו משטח דשא קר. אך צבע עלוב זה כבר נעלם, וכך גם הסיד הלבן של הקירות האחרים. באהאר ולילה צבעו את כל המאפייה בצבע שאסטל דלמוניקו נתנה להן ביום שבו הראתה להן את המקום.

    "קחו את זה, קחו את זה. יש גם מברשות ורולרים. קניתי הכול ממש לפני שלואיג'י מת, מג'ון הילי הלא-יוצלח. הוא הבעלים של חנות כלי הבית והגן שליד הכנסייה. אוף! אמרתי לו, 'מר הילי, אני צריכה צבע לבן טוב. לא קרם או צהוב. לואיג'י אהב לבן.' 'נקי מאוד,' הוא אמר, 'כך הכול נראה גדול יותר.' אז הילי הזה, הוא נותן לי צבע שנמכר במחיר מיוחד. אני מביאה אותו לכאן ופותחת אותו ותראו!"

    גברת דלמוניקו פתחה בכוח את המכסים של שתי פחיות צבע בפינתה של הדירה בקומה העליונה. הצבע, אפילו בחדר החשוך, פעם בגוון אדום עז ששלוש הנערות ראו רק במקום אחד אחר – בתוך בשרם הנקי של פירות עץ הרימון בגינה של בית ילדותן.
    "לקחתי את הצבע בחזרה ואמרתי לו, 'מר הילי, נפלה טעות גדולה. זה לא לבן. צבע יפהפה, אבל לא לבן.' ואתן יודעות מה הוא אמר לי, אה? 'גברת דלמוניקו, אני לא יכול להחזיר לך את הכסף שלך. כבר פתחת את הפחיות.' הייתן מאמינות? אני אומרת לכן, האיש הזה, אף פעם לא היתה לו אישה. יש לו בית גדול עם רהיטים יפהפים, אבל הוא לגמרי לבד! למה? כי הוא עלוב! אויש, תראו, אני שוב מתעצבנת, וזה היה לפני חמש שנים! אולי הצבע כבר לא טוב, אה?"

    אבל הצבע היה בסדר גמור. אחרי ערבוב קל הפך הצבע לגרסה בוהקת עוד יותר של האדום המרהיב שאסטל עוררה. כשניקו הנערות את הקירות וניסו עליהם את הצבע, השתנה הצבע שוב, מתגבש לאדום הכהה של ענבי שיראז.

    בשבת אחר-הצהריים, אחרי שלושה ימים של שיעול בגלל הנסורת ושל נשימה של אדי צבע, נפלו באהאר ולילה על המזרנים היחידים שלהן בדירה שלמעלה. הן ישנו ברציפות בלי לזוז עד הבוקר והתעוררו רק עם שובה של מרג'אן ממסע הקניות שלה השכם ביום ראשון בבוקר. בעיניים טרוטות ובהבל פה מריר ירדו שתי הנערות ברגליים כושלות במדרגות ויצאו בעקבות אחותן הבכורה דרך דלת המטבח. הן חצו את הגינה האחורית הקטנה – חלקה מגודרת בעשב רטוב שצמח פרא – והגיעו אל סמטה מרוצפת צרה שהיתה משותפת לכל העסקים בצד הימני של מיין מול. שם, באור הירח של טרום עלות השחר, עמד רכב מסחרי חבוט בצבע ירוק ליים שעל צדדיו צוירו סמלי שלום.

    "מצאתי את הרכב המסחרי באייריש טיימס. שילמתי לאיזה בחור צעיר חמש מאות לירות איריות עליו. הוא לא הדבר הכי יפה בעולם, אני יודעת, אבל הוא עמד בגבורה בכבישים הסלעיים. וגם הבלמים טובים. כמעט דרסתי כבשה – או לפחות נדמה לי שזו היתה כבשה – אבל עצרתי בדיוק בזמן. קדימה, קניתי מצרכים רבים ככל האפשר." מרג'אן החוותה על הדלתות האחוריות של הרכב. ברגע שהיא פתחה אותן, נשפכו הזיכרונות החוצה.
    בפינה אחת של הרכב נח מטמון של תבלינים שהיה מעורר קנאה בעלי באבא הגנב. החיבוק האמהי של אדבייה – תערובת תבלינים של עלי ורד כתושים, הל, קינמון וכמון; המקלט החמים של כורכום; והתבלין ששווה יותר ממשקלו בזהב – זעפרן.
    כמו ביתן באיראן, דירתן בלואישהאם היתה תמיד מלאה כיד המלך בכל מיני קליפות עץ וזרעי צמחים טחונים. צרורות של פרחים מיובשים נתלו בפתחים קמורים, ומכתש-ועלי משיש הכילו את השרידים של אבקות שמעקצצות באף. אף שהן עזבו את לואישהאם לפני שבוע בלבד, דומה שחלף זמן רב הרבה יותר. ולמרות הריחות המשכרים, להתעוררות חושים מחודשת זו נלווה מחיר של זיכרונות שעליהם אף אחת מהן לא רצתה לחשוב. לפחות לא כרגע.

    באהאר ולילה עזרו למרג'אן לפרוק את ארגזי התבלינים, את צנצנות עלי הגפן ואת השקיות של פיסטוקים, שקדים ותמרים שהיא מצאה במכולת אלג'ירית בפאתי הבירה. מרג'אן קנתה גם חמישה קילוגרמים של גבינת פטה, אך הודיעה לאחיותיה שזו תהיה הגבינה האחרונה שתקנה בחנות בתקופה הקרובה, כי הן יתחילו לייצר גבינה בעצמן כדי לחסוך זמן וכסף. לילה גנחה מהמחשבה על סחיטת בדי גבינה נוטפים, אך לבאהאר לא היה אכפת; היא תכין פטה מדי יום אם פירוש הדבר יהיה שמרג'אן לא תצא למסע קניות מרוחק נוסף.

    הדבר האחרון ברשימת המצאי שברכב היה שני שולחנות מתקפלים גדולים ושנים-עשר כיסאות עץ, שמרג'אן מצאה בחנות יד-שנייה בעיר מולינגאר. השולחנות הארוכים המשותפים ישלימו את המראה הנעים שדמיינה לעצמה.

    מרג'אן יצאה לנסיעה אחת נוספת ברכב ההיפי הירוק בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום ראשון. היא נסעה למחסנים שמחוץ לקאסלבאר, שם הפקידה חברת המשלוחים את שמונת הארגזים ואת ארבעת השטיחים הפרסיים שלהן. שני שטיחי הקשקאי הגדולים יותר, שנפרשו כעת בחדר הקדמי, סיפרו בצבעי יסוד את סיפוריהם של בני-כפר שמזגו אינספור כוסות של תה זהוב ורקדו לכבוד אל השמש שלהם. שני שטיחים אלה כיסו את רוב רצפת האריחים הקרה של החנות, ואילו שני השטיחים הקטנים יותר – שנארגו באיטיות בידי זקנים עיוורים – נתלו זה מול זה כך שאפשר יהיה להתפעל מהדוגמות העדינות שלהם המקושטות ברקמות זהב. הקירות האדומים השלימו היטב את עבודת האמנות החדשה, מבליטים את הוורדים שתחמו את פינותיו של שטיח אחד ובמקביל מהווים ניגוד לעלים הירוקים כנענע של השטיח השני.

    מארגזי הקרטון היגעים יצאו הכלים המצוחצחים של מקום עבודתן החדש – מה שבאמת יבדיל אותן משאר העסקים במיין מול. באהאר פתחה את הפריטים שאספה במשך השנים מחנויות של צבא הישע ומהמכירות הביתיות המשונות שנערכו בפרברי לונדון. היו שם קנקני תה מחרסינה בצבעי חציל, חרדל וכחול כהה (שמתאימים לאדם אחד, אבל מתוקים יותר אם משמשים לשניים); וארבעים כוסות קטנות ודקיקות בעלות ידיות מעוקלות, שנחו במחזיקים מצופים זהב וכסף חרוטים בערבסקות. באהאר העמידה בזהירות את כוסות התה בשורה על הדלפק במקום שבו ניצבה פעם מכונת הקפוצ'ינו. היא תחבה את קנקני התה בתוך קרביו התחומים-זכוכית של הדלפק, שם הוצגו לראווה לצד עשרים מכלי זכוכית של עלי תה בתפזורת, החל בברגמוט והיביסקוס וכלה באולונג.

    הדלפק הגדול יותר, שהיה קרוב יותר לדלת הכניסה של החנות, טרם התמלא ביצירות המתוקות של מרג'אן. על הקיר מאחורי הדלפק היה מדף עץ כהה. על לילה, הגבוהה מבין השלוש, הוטלה המשימה הדוחה לקרצף אותו ולהעביר מרית ומטלית דרך הגושים הנוקשים של בגטים ולחם דמדמניות שהתאבנו אחרי מותו של לואיג'י. המדף היה כעת נקי מרבב והציג חפצים שמורים יותר: מגשי פליז ונחושת חרוטים, קליגרפיה ארוגה ממוסגרת שבה כתוב "תה" בפרסית, חמישה סמוברים מיושנים (אחד שהיה שייך לסבן של הנערות ושבאהאר החביאה במעילה ביום שבו עזבו את איראן לצמיתות) והדפס גדול של ציור שהציג בית-תה איראני מסורתי (לגברים בלבד), כולל מזרקה חיצונית ונרגילות.
    הסמוברים מפליז שבתצוגה היו שייכים לדור מבוגר יותר וקדמו למכשיר החשמלי הגדול שנח על הדלפק לצד כוסות התה. הסמובר המשתן היה מחובר לחשמל ומוכן להתמלא במים. את המים הוא ירתיח עבור קנקני התה הממתינים. את הסמובר הספציפי הזה, עם הברק הזהוב המפתה שלו, קלט תומס מקגאווייר במבטו דרך הסדקים בחלון המכוסה עיתונים.
    מגש הדולמה השני היה מוכן לקראת כניסה לתנור החם. מרג'אן דחפה אותו לתוך החום ונאנחה.

    "טוב, זה אמור להספיק לנו לימים הקרובים. מה דעתך?" היא השיבה על עצמה רוח בעזרת כפפת תנור. הבקלאווה שאפו מוקדם יותר בבוקר נחה על אי המטבח לצד מגש הדולמה הראשון, אך עדיין נותרה עבודה כה רבה. ונותרו להן ארבע שעות בלבד עד הפתיחה! יהיה עליה להתחיל להכין את מרק העדשים האדומות.

    לילה ירדה במדרגות בקולות נקישה, עצרה על המישורת הנמוכה ונשענה על המעקה, מניפה את רגליה. בגיל חמש-עשרה כבר היתה לה מודעות מלאה להשפעה שהיתה לרגליה הארוכות והמרהיבות על גברים בכל הגילים.

    "לא מצאתי את האלוורה בשום מקום. זה לא היה בקופסה כמו שאמרת."
    "זה בסדר. זה הפסיק לכאוב." באהאר הרימה את אגודלה בהטייה, כמו טרמפיסט מסויג. "יופי של סימן חיובי."
    "באהאר, בבקשה. בלי שליליות עכשיו. אנחנו זקוקות לכל המזל האפשרי. תראי איזו דרך ארוכה כבר עשינו," אמרה מרג'אן ונופפה בכף העץ שלה במטבח החם והמזמין.
    באהאר ולילה הדחיקו את מחשבותיהן הפרטיות כדי לסקור את שפע הטעמים והצבעים הנפלא שהקיף אותן. האוכל העילאי והחדרים הנעימים והמסודרים היו עדות אמיתית למאמציהן, הישג נהדר בתוך ימים אחדים בלבד.
    כן, הן אכן עברו דרך ארוכה. ארוכה מאוד.

    "מרק רימונים", מרשה מהראן, מאנגלית: ענת הודיה צימט // נירם

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully