מה שהילדים אוהבים

הילדים הם היחידים שבאמת אהבו את מייקל ג'קסון בשנים האחרונות. רק מהם היה אכפת לו, רק בשבילם הוא בכלל יצא לרחוב וקבע הופעות קאמבק. הילדים הרגישו נאהבים ולא לקחו את תשומת הלב כעניין של מה בכך. סך הכל, רק מייקל ידע להראות להם גוד טיים אמיתי. לכן, היה זה יותר מברור שהמיקסטייפ של השבוע יפתח עם מייקל. נכון, הוא בטח בכלל לא ידע מה זה "אינדי" ואת המילה "עצמאי" סביר שמעולם לא שמע. אבל מייקל הוא מייקל הוא מייקל, ולנצח השם שלו יופיע תחת הכותרת "מה שהילדים אוהבים".

היה קשה לבחור קטע מכל המיקסים, רימיקסים וקאברים שיצאו השבוע, אז החלטתי לתת פרס ל-ABX, שגם מככב פה באופן קבע וגם שיחרר את המאש-אפ הזה, של מייקל ו-Ratatat, בערך עשרים שניות אחרי שמלך הפופ מת. המהירות שבה הוא פעל מתאימה בול לרוח של המדור, ואם זה לא מספיק, אז הוא בחר להשתמש בשיר הכי טוב שמייקל ג'קסון אי פעם הוציא.

בקרוב ייצא "Embryonic", האלבום החדש של הפליימינג ליפס, ובינתיים הם נתנו לנו טעימה של שלושה שירים מתוכו. האמת, עוד לא ברור אם הקטעים החדשים נשמעים מעולה רק בגלל שכולנו חיכינו לאכזבה נוספת מהצד שלהם (והקטעים הם בטח לא מאכזבים) או שבאמת, יש כאן משהו שמצליח להתחרות עם העבר המפואר שלהם, שמכיל יצירות מופת כמו "The Soft Bulletin" או "Yoshimi Battles The Pink Robots".

הגיע עוד שיר מתוך פרוייקט הבננה, בו בק, נייג'ל וחברים מכסים את האלבום הקלאסי של הוולווט אנדרגראונד וניקו. בניגוד ל"Sunday Morning" ששמענו שבוע שעבר, האינטרפטציה של בק ל-"Waiting for the Man" היא לא עדינה ושברירית, אלא כאוטית ומבלבלת, ובעצם, מתאימה עצמה - ברוחה - ללהקה המיתולוגית ההיא.

לאב איז אול הוציאו השבוע אי-פי חדש שמרחיק אותם עוד קצת מסטיגמת הפוסט-Pאנק ומראה לנו כמה שהם מגוונים ובעיקר מרגשים. כשזוספין אולאסון שרה על עיניים ששורפות כשרוצים להירדם ואומרת "זה הולך לכאוב לזמן מה/ אבל אתה תהיה בסדר", אני מיד מתעודד. אם גם לה רע לפעמים, זה אומר שזה יכול לקרות לכולם, וכידוע, אין דבר מנחם מצרת רבים.

המוות של מייקל החזיר אותי לסטנד-אפ של כריס רוק, איפה שהוא אמר "אתם זוכרים שתמיד היה את הוויכוח מי יותר טוב, מייקל ג'קסון או פרינס? פרינס ניצח". אז זהו, שלא ממש. כי למרות הגרוביות הבלתי נתפסת של פרינס, כשהוא ילך לעולמו, הוא לא יקבל שבריר מזמן המסך שמייקל קיבל, בטח שלא ברשתות כמו CNN או MSNBC.

בכל זאת, אני רוצה לרכב קצת על המוות של מייקל גם מהכיוון הזה, והשבוע בפינת "מה שהמבוגרים אוהבים", נשים את Dump, להקת הבת של יו לה טנגו שב-2001 הוציאה את אלבום המחווה המדהים ביותר שיצא עד עכשיו, "That Skinny Motherfucker With The High Voice" שמכיל קאברים לפרינס.

כבר אמרתי זאת בעבר: She & Him זו הרמאות הגדולה ביותר של עולם האינדי בשנים האחרונות. בניגוד לסקרלט ג'והנסון, זואי דשנל היא רק יפה, בטח שלא מוזיקאית, וזה בכלל לא משנה שמדי פעם אם וורד מצליח להוציא ממנה רגעים מוצלחים - אין לי ספק שהוא מזיע דם בשבילם. הקאבר הנ"ל לסמיתס הוא בהחלט אחד מהרגעים הללו והוא יופיע על הסרט הקרב "500 Days of Summer" בו תוכלו לראות את זואי עושה את מה שהיא באמת טובה בו.

אל תאשימו את המדור בכך שיש שני שירים של לאב איז אול בשבוע אחד. זה לא אשמתו שהשבדים האלו חרוצים כמו ג'וק ממין נקבה בליל קיצי. מלבד האי-פי החדש שמוזכר למעלה, הלהקה קפצה השבוע לסשן Daytrotter והקליטה לייב כמה קטעים שניתנים להורדה חינמית. בגלל שאנחנו ברצף מרשים של גרסאות כיסוי, בחרתי דווקא את "I Ran", שמפיח חיים ב-Flock of Seagulls.

לא תאמינו, אבל בשבדיה עדיין יש להקות שלא הופיעו פה בעבר. אני מנסה לטפל בבעיה ומתחיל ב-Makthaverskan, שבכלל שרים על נער גרמני. בוגדניים שכמותם.

הגילוי המשמח ביותר של השבוע הם Math The Band, להקה שמממש מנסה לשחק על אותו הטיקאט של מט אנד קים ועושה זאת לא פחות טוב.

עוד לא ממש הבנתי אם Bitchee Bitchee Ya Ya Ya רוצים להיות CSS, צ'יקס און ספיד, Yelle או Bonde Do Role, וכבר הם מבלבלים אותי במחווה הזו ל"Super Freak" של ריק ג'יימס. כנראה שנבין את המנעד המלא שלהם רק כשיגיע האלבום המלא.

איכשהו, עד היום, פיספסתי את Woolfy. לא ברור איך. הם ב-DFA, עושים Pאנק-Fאנק-דיסקו שכזה ועוקבים אחר כל השלבים בספר "איך יוצרים מוזיקה שהילדים אוהבים". אבל אתם יודעים מה אומרים, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא וכו' ולכן, עכשיו כשהגיע האלבום המלא "If You Know What's Good For Ya" אני לגמרי מתייצב מאחוריהם ומשבח. ושמישהו יגיד "אבל אני אהבתי אותם קודם", יאללה, ברינג איט.