באסה או קלאסה: "How You Remind Me" של ניקלבק

אני מודה שבשבוע שעבר הייתי קצת קשה עם הנו מטאל. זה לא שפתאום הוצפתי בגלי אהבה כלפי לינקין פארק ואוונסנס - בטח לא כלפי "My Immortal" המשומש - אבל חטאתי כשאמרתי שמדובר בז'אנר הנוראי ביותר בנמצא. זו היתה הצהרה חסרת כיסוי, שכן לו הייתי נמנע מאותו דחף וחושב לרגע, הייתי מגלה שיש ז'אנר גרוע יותר; ז'אנר שקשה להגדירו - רוק שהוא כאילו כבד אבל למעשה הוא קל משקל; לכאורה אמוציונאלי, אולם ללא רגש; על פניו מיועד למבוגרים, אך הוא נגיש בעיקר לילדים. במקום ללכת סחור-סחור, אפשר פשוט לומר שמדובר במוזיקה שמנגנת ניקלבק.

בהרבה מובנים ההצלחה של ניקלבק היא מה שהביא ללגיטימציה של מפגעים מקומיים כמו בית הבובות וסינרגיה (אף פעם לא הצלחתי להבדיל בין השתיים); להקות שנעות אך ורק על צירים של קלישאות; כל אלמנט במוזיקה שלהן כבר נוסה בהצלחה במהלך השנים והן רק משעתקות אותו, ללא הגרעין הרגשי הראשוני שלו. אין בהן שום דבר מקורי - לא בטקסטים, לא בלחנים, לא בהפקה ולא בסטייל ואולי זו בכלל הסיבה להצלחה שלהן; הפלקטיות המוחלטת שממסכת אותן.

על כל אלו, כאמור, אחראים ניקלבק. הם היו הריאקציונרים הראשונים שהחליטו לבצע רגרסיה לרוק, שכבר היה בנקודה לא רעה בכלל עם הגל שהובילו הסטרוקס, הווייט סטרייפס, אינטרפול וחבריהם למהפכת הגיטרות של תחילת העשור. אני בטוח שאם ניקלבק לא היו חבורת המכוערים שהם, קיים סיכוי שגם הם היו נשמעים טוב יותר, אבל יש סגנונות מוזיקליים שפשוט לא עובדים בלי סקיני ג'ינס; סגנונות שהותאמו במיוחד לעקומים (כרס אופציונאלית). וניקלבק היא באמת אחת הלהקות עם הכי מעט שיק בהיסטוריה. לא רק בדרך בה הם מתלבשים ונראים, כי אם גם במוזיקה המשמימה וחסרת הייחוד שלהם.

"How You Remind Me" הוא הלהיט הגדול ביותר של ההרכב המיותר הזה, אפילו יותר מ"Hero", שיר הנושא מ"ספיידרמן", הסרט עם המשפט המצוטט ביותר של העשור - "עם כוחות גדולים מגיעה אחריות גדולה" - שבבירור לא הופנם על ידי מפיקי הסרט. אם אתם מודעים לעובדה שאתם הולכים לשחרר לקולנוע להיט ענק, לא עדיף שמראש תעבדו על הפסקול עם מוזיקאים טובים? אבל בואו נעזוב איש העכביש ונתמקד באחד השירים הגרועים של העשור (הייתי מכניס לשם גם את שיר האודישנים הנוכחי של כוכב נולד, אבל הוא טרי מדי); שיר שנשמע כמו אלפי שירים אחרים לפניו ועדיין מצליח להיות נוראי מהם. קשה לשים את היד במה שהופך את "How You Remind Me" לזוועה שהוא; המלים מגוחכות ברצינות שלהם בסיפור על יחסים הרסניים בין שני בני זוג - היא שברה לו את הלב, הוא שתה הרבה בקבוקים כדי לשכוח ולא נהנה מזה והיא זו שמזכירה לו מי הוא באמת - הפזמון מעצבן, ההפקה שמרנית וצפויה והסולן נשמע כמו קריקטורה של ג'קו אייזנברג אבל אף אחד מהגורמים הללו לא נמצא באלפיון התחתון; ובכל זאת, יש כאן תצוגת תכלית של טעם רע. איך בכל זאת זה קורה? זוהי הבינוניות חברים. בעוד שבקטסטרופות קיצוניות במיוחד יש איזשהו חן, מן דון קיחוטיות, הרי שהבינוניות היא הלא-כלום. הואקום שמאיים לטרוף את כולנו. זה מה שמזכיר לנו מי אנחנו באמת.