הולך ונעלם

שלושים ושלוש שנים ולא ראיתי את אריק איינשטיין. זאת אומרת, לא ראיתי אותו. שלושים ושלוש שנים ולא בהיתי אפילו פעם אחת בפרצופו שמונח לי סתם ברחוב; באבן גבירול, בוא נסכם על אבן גבירול.

שלושים ושלוש שנים ולא ראיתי אותו ב'כתר המזרח', או אפילו ב'כתר' הקיצורי, הממהר, המוכנס בפיתה, המונח על כסא פלסטיק של 'כתר', המתכתב עם כתר, המתכתב עם מלכות, המתכתב עם אין עוררין. המתכתב עם מדרכה ישראלית, פשטנית, מפויחת, מוכתמת בעמבה, נוזלת כטחינה. מנוגבת בטישו הזה, המתכתי שמונח על שולחן; קופסת מתכת שאף פעם לא מלאה משני צידיה. בחוסר כוכבות.

שלושים ושלוש שנים ולא ראיתי את אריק איינשטיין. לא הופתעתי אף פעם מפשטותו של אריק, ככה סתם- 'אריק'- ברחוב. קונה סיגריות, פותח עיתון ונאנח. שלושים ושלוש שנים ולא פתחתי שיחה עם חבר במשפט "אתה יודע את מי ראיתי היום?

הוא לא נגלה לי ככה פתאום כמו שאחרים נגלו לי. לא הופתעתי מאנושיותו, ובמקביל (או בשלב שאחריו) מחוסר אנושיותם של האחרים לעומתו. שלושים ושלוש שנים לא קיללתי אחרים בלב, ועשיתי לו - לאריק - הקבלה קטנה בלב לעומתם. שלושים ושלוש שנים לא אמרתי 'ואני אחד שאריק איינשטיין שאל אותו בזמן שיחה מה שלומו'. שלושים ושלוש שנים ולא היה לי משפט נגד לדוגמנית יפה שלא ספרה אותי במועדון דחוס בנוסח 'טמבלית, אם אריק איינשטיין יכול לענות, אז גם את'.

שלושים ושלוש שנים ולא ראיתי את אריק איינשטיין ככה עם מכנס קצר של אמצע קיץ, לא רשמי, בתור אחד האדם; אריק איינשטיין לא נגלה לי.

לא ראיתי אותו ככה פתאום בבלומפילד. לא אמרתי לו 'אין כמו פעם', לא העלנו זמנים טובים יותר, לא התרפקנו, לא דיברנו על מהלכי משחק של שחקנים שאף אחד לא זוכר. לא כתבתי עליו שפעם ראיתי אותו ככה סתם, פתאום. שלושים ושלוש שנים ולא ראיתי את אריק איינשטיין.
אחרי הכל, אנחנו אנשים אודי, אנשים.

אוהב אותך.