אסקימו לימון

הלמונהדז תמיד היו להקה מיותרת, וסולנה אוון דנדו תמיד היה בחור מעפן. זה היה נכון בשיא הצלחתם בתחילת הניינטיז - אז יצא אלבום הפריצה שלהם “It’s a Shame About Ray” - וזה נכון עכשיו. בנסיבות אחרות בכלל לא הייתי טורחת להתייחס לאלבום חדש של הלמונהדז (שהתפרקו מתישהו לקראת סוף שנות התשעים וחזרו בשנים האחרונות), אלא ש”Varshons” הוא לא סתם אלבום של הלמונהדז. הוא אלבום קאברים של הלמונהדז. האלבום מחורבן, אבל בחירת השירים טובה.

קראתי שאת מרבית השירים באלבום הכיר דנדו מקסטות שהקליט לו חברו גיבי היינז מהבאטהול סרפרז. כאות הוקרה על הקסטות החליט דנדו לבצע את שיריו האהובים משם, ולתת להיינז להפיק. היינז כמובן לא אשם בזה, אבל הקאברים של הלמונהדז לא שווים גרוש. זאת לא הפעם הראשונה שהלמונהדז הורסים שירים טובים. אחרי הכל, הם התפרסמו בזכות קאבר ל”Mrs Robinson” של סיימון וגרפונקל.

היות וזה המצב, אתעלם מהביצועים עצמם, ואתייחס רק לשירים שהם בחרו לבצע.”Varshons” הוא אולי חרא תקליט, אבל הוא חוויה לימודית, שבאמצעותה אפשר לגלות כמה שירים טובים ואמנים מעניינים (זה גם בטח לא מקרי שג'אנקי כמו דנדו מחדש בעיקר שירים של נרקומנים). את חלק מהשירים את מכירים (נגיד "ביוטיפול" של כריסטינה אגילרה או "Hey, That's No Way To Say Goodbye" של לאונרד כהן) וחלק אחר לא מעניין (למשל קטע האלקטרו המטופש "Dirty Robot" של הצמד האלקטרוני ההולנדי ארלינג וקמרון, אותו מבצע דנדו בדואט עם קייט מוס), ולכן בחרתי ארבעה שירים מהאוסף שחובה להכיר. סוף סוף אוון דנדו הועיל במשהו.

“Varshons” נפתח ב"I Just Can't Take It Anymore" של גראם פרסונס, שלקוח מאוסף של קטעים מוקדמים שלו בשם " Another Side of This Life: The Lost Recordings of Gram Parsons". האוסף הזה חשף בשנת 2000 – כמעט שלושים שנה אחרי מותו - הקלטות ישנות של פרסונס מאמצע שנות השישים, כשהוא עוד עשה פולק אקוסטי בלי טיפת קאנטרי.

בשנים שחלפו מאז שפרסונס כתב וביצע את השיר הזה הוא הפך לחלוץ קאנטרי-רוק ולאחד האנשים שעיצבו את משמעות המושג "אמריקנה" ברוקנרול. פרסונס הפך לסמל ולמיתוס, בין היתר בגלל המוות הקיצוני שלו בגיל 26. וזהו באמת סיפור שכל חובב רוקנרול צריך להכיר:

בשנות השישים המאוחרות התאהב פרסונס בעצי היהושע – אלה שהתנוססו כעבור שני עשורים על עטיפת“The Joshua Tree” של יו-2 - ונהג להיעלם במשך ימים באזור בו הם גדלים במדבר הקליפורני ולחפש עב"מים כשהוא תחת השפעת אל.אס.די. באחד מטיוליו, בספטמבר 73', מצא פרסונס את מותו ממנת יתר של אחד מהחומרים הרבים שצרך בקביעות. הסיפור המוזר הוא שגופתו נעלמה משדה התעופה של לוס אנג'לס, משם הייתה אמורה להיות מוטסת לקבורה בלואיזיאנה. מנהל ההופעה של פרסונס, פיל קאופמן, גנב ביחד עם עוד חבר את הגופה משדה התעופה והשניים הסיעו אותה לג'ושוע טרי, שם ניסו לשרוף אותה. הם שפכו בנזין לתוך הארון הפתוח וזרקו פנימה גפרור. שני החברים השיכורים נטשו את המקום אחרי שראו שהארון עולה באש. בסופו של דבר הניסיון לא עלה כל כך יפה - רק משהו כמו שישים אחוז מהגופה נשרפו – ואילו השניים נעצרו וקיבלו קנס של בסביבות אלף דולר על כך ששרפו את ארון הקבורה. לא נעים, אבל לפחות חלק מגופו של פרסונס זכה לנוח לנצח בצלו של העץ האהוב עליו.

"Layin' Up With Linda" הוא אחד הקטעים הכי קרובים לקאנטרי של הפאנקיסט האמריקאי ג'י.ג'י אלין. הפסיכופט שמת ממנת יתר (למרות שהבטיח להתאבד על הבמה) ב-93', ידוע כאיש המגעיל ביותר ברוקנרול. זיכרו, כששואלים אתכם בחידון על אמני קאלט אקסצנטריים בפייסבוק אם ג'י.ג'י אלין אכל חרא על הבמה, דחף בננה לתחת לעיני קהל אחרי שהוא מרח אותה בדם שזה עתה הקיז לעצמו או הרביץ לקהל אחרי שהשתין עליו ושרף את חברתו בסיגריות, סמנו שכל התשובות נכונות.

תגידו מה שתגידו על אלין, היו לו גם רגעים מצחיקים. אחד מהם הוא מילות השיר "Layin' Up With Linda": "לחיות עם לינדה, היה פעם כיף/ מעולם לא שילמנו שכר דירה, שום דבר לא נעשה/ ואז יום אחד הרגתי אותה/ עכשיו אני במנוסה/ אבל לגור עם לינדה היה פעם כיף".

אחת הקלאסיקות שדנדו הורס באלבום היא "Waiting Around to Die" של טאונס ואן זנט. ואן זנט לנצח ייזכר כאביר היגון של ז'אנר הפולק-קאנטרי, שיש לא מעט אנשים שמחשיבים אותו מעל לבוב דילן.

השיר הזה, הלקוח מאלבומו הראשון מ-68', "For the Sake of the Song: First Album", הוא אחד השירים המוכרים שלו והוא זכה במשך השנים להרבה ביצועים, כשאחד המוצלחים בהם שייך לשלישיית הבנות הקנדית The Be Good Tanyas.

טאונס ואן זנט שסבל ממאניה-דיפרסיה, אלכוהוליזם והתמכרות להרואין, חיכה שנים למות. בסוף זה קרה ב-97', בהיותו בן 52, בדיוק כשהיה אמור להתחיל הקלטות על אלבום חדש עם סטיב שלי, המתופף של סוניק יות, שהיה מיועד לצאת בלייבל של תרסטון מור, Ecstatic Peace!.

"The Green Fuz" היא קלאסיקת גראז' מהסיקסטיז של להקה בעלת אותו שם (או בשמה המלא Randy Alvey & Green Fuz), שהוציאה סינגל אחד בלבד. השיר הפך לסטנדרט כשהופיע באוסף השני בסדרת אוספי הגראז' "פבלס", וזכה לתהילה נוספת כשבוצע בתחילת האייטיז על ידי הקראמפס.

השיר המקורי הוא פנינת גראז' פסיכדלי מסטולי. הביצוע של הקראמפס גם הוא כמובן מלהיב, רק תתרחקו מהביצוע הכבד וחמור הסבר של דנדו שעלול להכניס אתכם לטריפ רע.