אמביינט
זה התחיל עם חצי שעה אמביינטית, שבה אנתוני גונזאלס חוזר לעבודות המוקדמות שלו ובעצם מחמם את עצמו, כשהוא מניח את היסודות למוזיקה שתגיע בהמשך. משטחי קלידים חלומיים, כמעט בלי קצב וללא קול אנושי. היה מי שחשב שזה משעמם, אנחנו חשבנו שכל הופעה צריכה להתחיל ככה.
האקווריום
אחרי השקט באה חתיכת סערה. שני חברים עוזרים לגונזאלס לנהל את ענייניו על הבמה - אל הקלידנית החמודה נגיע מיד, אבל קודם כדאי להתעכב קצת על המתופף הרוצח, שהונח בתוך כלוב זכוכית אייכמני (בשביל האקוסטיקה) שיחזר במיומנות את הלופים המורכבים מהאלבומים של M83 וניגן בתאום מופלא עם מכונות התופים אליהם הצטרף.
יפיופה
התמונה הזו לא תוכל להבהיר כמה חיונית הבחורה הזו להופעה של M83. זה לא רק שהיא שרה מאוד יפה ונותנת קונטרה אלקטרונית לגונזאלס בכל פעם שהוא נוגע בגיטרה, אלא גם איך שהיא זזה. וכשבחורה על הבמה נראית ככה ורוקדת בכזו קוליות, אין הרבה ברירות - חייבים להצטרף אליה.
סאונד
המוזיקה של M83 תלויה באופן קריטי בסאונד. ככה זה כשאתה תלמיד של קווין שילדס ומיי בלאדי וולנטיין - לא משנה כמה יפות המלודיות שאתה כותב (וגונזאלס כותב מלודיות אדירות), אתה שווה בדיוק כמו האפקטים שלך. הסאונד בבארבי היה מצוין; לפרקים היה נדמה שווליום חזק יותר היה תורם לחוויה טוטאלית, אבל אולי ההקפדה הזו נבעה מהפחד שיווצר עומס על המערכת. שאלה יהיו הצרות שלנו.
ריקודים
גונזאלס לא פסח על אף להיט, התמקד בשני האחרונים והיותר טובים שלו, עשה את האדפטציה מהאולפן לבמה, תקשר נהדר וקיבל בחזרה המון אהבה. הרגעים הכי יפים הגיעו כשחומות הסאונד קיבלו קירות תמיכה ממקצבים רקידים ומפתיעים; זה הגביר את תחושת החיות ושינה את האנרגיה. ההדרן, שהיה השיא של המגמה הזו, היה כבר טיזינג לרייב. מי שהכיר את M83 מקודם בוודאי יצא מרוצה, מי שלא, נמצא בוודאי עם המוזיקה שלהם באיי-פוד.