מדי כמה חודשים יש בטלוויזיה כתבה על סמים. מוצאים נרקומן עם לחיים שקועות ושיניים קפוצות שמסכים להתראיין כדי לעזור לאחרים. מוציאים ממנו את המשפט "איבדתי את העסק, איבדתי את האשה, הכל הלך לסם, הסם גמר אותי". קלישאה טלוויזיונית נפוצה. מתבלים בסטטיסטיקה, מקבלים תגובה מהרשות ומהמשטרה ועוברים לאייטם הבא. הנורמטיבים בבית מצקצקים בלשונם, הג'אנקי נשאר חזק בסם, ולמחרת אף אחד לא זוכר אותו.
הפרק "מטפס על קיר זכוכית" מתוך הסדרה "כל בני האדם" בערוץ 8 מקדיש לנושא הזה יותר מקום וזמן, בעידן בו מקום וזמן הם מצרך טלוויזיוני יקר ערך. זה גם המקום והזמן לשמוח על הסדרה התיעודית שחוגגת כבר עונה שלישית, ולקוות שתהפוך למסורת ארוכת תווך. "60 דקות" המיתולוגית של CBS הוכיחה כבר שהתמדה, מקצועיות, והקדשת זמן מסך לתחקירים הם דבר משתלם. אז אולי אין סיכוי שתוכנית טלוויזיה תשרוד כאן 23 שנה, אבל גם שלוש שנים זה משהו. רק שלא יסגרו את הברז.
המכנה המשותף לסדרה הוא הפרת זכויות האדם בישראל, מסגרת שמאפשרת עשייה דוקומנטרית מגוונת. כל פרק בסדרה הוא סרט תיעודי בפני עצמו (המלווה בדיון באולפן בהנחייתה של עינת פישביין), והסרטים נבדלים ביניהם בסגנון ובבימוי. הפרק הפותח היה "בכורי ציון" המעולה של אייל זייד, על מחוסרי הדיור ביפו - קולנוע תיעודי במיטבו. לא אתפלא אם הבמאי והמפיק הפסידו כסף על הסרט הנפלא הזה, כי התוצאות נראות לעין.
גם ל"מטפס על קיר זכוכית" של ליאת קפלן איכות משלו. הוא עוסק בבעיית שיקום האסירים בארץ, אבל הנושא האמיתי שלו הוא ההרואין. 80 אחוז מהאסירים בארץ מכורים. כשהם יוצאים מהכלא, הם חוזרים לכלא האמיתי. רובם חוזרים לסם, כי אין להם בית אחר. קשה להם למצוא עבודה, ורק 15 אחוז מהאסירים זוכים לתוכנית שיקום מלאה. "בשביל מה לי לעבוד כמו חמור בשביל 3,500 שקל לחודש?", אומר אחד ממחוסרי הדיור ב"בכורי ציון" לחבר שלו. כבר יותר משתלם לגנוב. "מטפס על קיר זכוכית" הוא כמו סרט ההמשך: מה קורה כשנתוני הפתיחה גרועים. מעגל קסמים טרגי שקשה לצאת ממנו.
בניגוד ל"בכורי ציון" הקולנועי, הסגנון של "מטפס על קיר זכוכית" טלוויזיוני יותר, ראשים מדברים. אבל בזה גם כוחו. הגישה הלא מתנשאת, הרגישות והעדינות שבהן הבמאית מקשיבה למרואיינים שלה, והזמן שניתן להם לספר את סיפורם, הם אמירה על כבוד האדם. תענוג להקשיב לפנחס קריספיל המקסים, פורץ שהפך למרבה האירוניה למתקין סורגים. האירוניה נמצאת גם בסיפור על דני, שקרא בספריה של הכלא את "הזקן והים", ובעקבות הספר החליט לשנות את חייו ולהשתקם. דני ראה בסיפור אלגוריה על עצמו, על המלחמה שלו בהתמכרות. הוא רצה להיות כמו הזקן, לנצח את הים ולחזור הביתה עם הדג. והמינגוויי, אם היה שומע על גורלו של דני, היה כותב ספר חדש על גורל ועל אירוניה טרגית.
אולי יש כמה בני מזל נדירים בתל אביב או בניו יורק, שהנתונים הגנטיים, הנפשיים, הסביבתיים והכלכליים שלהם מאפשרים להם לצרוך הרואין מדי פעם כ"סם בידורי". הסרט מוכיח שוב את הידוע מראש, ואפילו לא צריך לראות "לשפוך את הלב עם אבי ביטר" כדי להבין זאת: מי שהחיים שלו לא היו כל כך בידוריים מלכתחילה, לא ימצא הרבה בידור גם בהמשך. בטח שלא עם הרואין.
תמיד יש את מי להאשים. זה מתחיל מעוני ואלימות, ואין תקציב, ושיטות הכליאה אכזריות ומיושנות, ושירותי הרווחה לא דואגים למניעה ולשיקום, והמשטרה רודפת, ונראה שלמדינה עדיף שהם פשוט ימותו או יירקבו בכלא, כדי לא למצוא להם פתרון. אבל כמה מגיבורי הסרט שוברים את הגישה הפסיבית הזאת שמגלגלת את האחריות כלפי מעלה, בכך שהם פשוט לוקחים את עצמם בידיים. את מה שהמדינה לא עושה הם יוזמים בעצמם, ועוזרים לאחרים. תמיד יש מישהו יותר מסכן ממך.
* הסרט "מטפס על קיר זכוכית" (במסגרת הסדרה "כל בני האדם") משודר בערוץ 8 ביום רביעי (5 בדצמבר) בשעה 21:30
לידיעת סטיב נתיב
5.12.2001 / 10:24