שיעור בחיבור

"מחוברות", הדוקו-דרמה היומית של HOT3, שעלתה אמש, היא התשובה. לא רק לסוגיית הריאליטי. היא פשוט התשובה לטלוויזיה מצוינת. על פניו אין בסיפור חייהן של חמש הנשים המשתתפות בתכנית - חנה רטינוב, אליזרין וייסברג, ליאת בר און, דנה ספקטור ומירי חנוך - שום דבר שעל פי הגדרת תרבות הרייטינג הוא יוצא מן הכלל. אף אחת מהן לא מתהדרת בטראומה ייחודית, ניצחון גרנדיוזי על החיים, או כל חומר ציני מהול בקיטש, שממנו עשויה מהדורת חדשות טובה או כתבה סופר מרגשת ב"עובדה". אבל הסיפורים של כולן, דרך עדשת המצלמה - בפשטות, בבנאליות – כואבים באזור החזה, מעוררים הזדהות מהולה בסלידה ולמרות שהם לא מאפשרים נוחות, הם מרתקים למסך, ממכרים בתחושות שהם מעוררים.

הדיאלוגים הקטנים, כמו אלו בין דנה לבעלה, אלכס, או המונולוגים האישיים, כמו אלו של ליאת וחנה אל המצלמה; הכמיהה האינסופית לאהבה; של בן זוג, של ילדה, של אמא ואבא, של עצמך; הבדיחות הקטנות שהופכות את הרגע הכי פתטי לקומי ומעודד - כל אלו ארוזים היטב ביד היוצרים, דורון צברי (שמביים) ורם לנדס (שמפיק). אלו השכילו לחבר בין חמש הנשים בניואנסים קטנים של עריכה רעיונית, במעברים שמאתגרים את המוח, מפיקים את המשמעות היכן שהמילים של חמש הנשים החדות הללו חדלו מלספר את הסיפור. אותו אמצעי שבדרך כלל זוכה להיות מוזכר בהקשרים של "מגמתיות" או "הוצאה מהקשר", הוא דווקא זה שמצליח לאחות את רגעי האמת הסובייקטיבית לכדי אמירה אחת מנקודת מבט חיצונית ככל האפשר.

ה"מחוברות" עצמן הן בחירה ליהוקית מבריקה (ואחרי צפייה בחמישה פרקים ראוי לציין לשבח, בלי לגרוע מהשאר, את חנה רטינוב ודנה ספקטור), לא רק במובן של האמירה האישית של כל אחת ואחת מן היוצרות על המסך, אלא בזכות נקודות ההשקה בין נשים שעל אף שחיות חיים שונים אחת מהשנייה, חולקות מעל ומעבר במשותף, גם עם הצופות שלהן, אבל גם עם צופיהם ממין זכר. כי למרות הנשיות הפורצת מהפרומו, מהפתיח ומהרעיון עצמו, לא מדובר פה בתכנית שמקומה בערוץ נישה לנשים."מחוברות" במובן הזה מגשרת גם על פערים מגדריים. במובן הרחב והכללי שלה, היא מחברת בין יצירה מקורית, מהנה ועם אמירה והאלמנט הכי חמקמק במשוואה הזו – קהל.