במיטה עם מי?

מה לעזאזל לי ולמדונה? ליתר דיוק – מה לי ולמדונה מודל 2009? או ליתר דיוק – מה לכל מי שאוזניים בראשו ולמדונה מודל 2009? מאז "Ray of Light" כמות הלהיטים הראויים שהיא מייצרת נמצאת בגירעון, כולל השיר הטיפשי ביותר כנראה ששמעתי בחיי "4 דקות" (רגע, היו כמה אידיוטים ממש של ריאהנה, אבל זה סיפור אחר).

ובכל זאת, רבאק, זאת מדונה, בכל זאת זיכרון ילדות מתקתק, בכל זאת אחת ההופעות המושקעות ביותר (אם לא המושקעת שבהן) ובכל זאת מחיר הכניסה הסטנדרטי של המופע שובר כל שיא אפשרי ומכור חודשים רבים מראש ולי יש כרטיס חינם; מתודולוגיית ההחלטות שייצרתי בשנים האחרונות ואני ממליץ לכל אחד לאמץ היא שבמידה ואין לי תשובה מהירה לשאלה הסטנדרטית "למה לא, בעצם?" אני פשוט עושה. אז עשיתי.
שעתיים נסיעה, אוטובוס, רכבת תחתית, רכבת עילית וקטמרן אחת אחרי התייצבתי ב- O2 היכל ההופעות הנחשב ביותר בלונדון, 20,000 איש גודשים את ההיכל שממולם, לא הופעה כי אם מופע.

מגה כוכבת אחת, 12 רקדנים ליווי, להקה בהרכב מלא ודי.ג'יי הם רק הציפוי על העוגה של הבמה הזו. מאות עובדי הבמה, תאורנים, אנשי סאונד ווידאו, כוריאוגרפים, ואנשי הפקה הפקה הם הכוכבים האמיתיים של המופע.

הסאונד מרעיד, הווידאו ארט מהפנט, מסכי לדים בטכנולוגיה הגבוהה ביותר מרצדים בלי הרף, מנופים יורדים ועולים בשיא הקצב, מסועים משנעים רקדנים ותאורה מכוונת לקהל המרגיש גם הוא במרכז; הבימה וכל המכונה הזו עובדת בסנכרון מלא וכמעט ללא הפסקות בין השירים.

ואז זה הכה בי: אני נהנה בטירוף, אבל לא משיר כזה או אחר, לא מזיכרון מתוק של כוכבת ילדות, או אפילו לא מהמחווה למייקל ג'קסון (שבינינו היתה די מקושקשת). אני נהנה כי לראות הופעה של מדונה זה לא ללכת לראות זמרת, זה ללכת לראות קרקס. מבחינתי היו שמים במקומה פיל, אריות שקופצים לתוך חישוקים בוערים, מתעמלות רומניות עם שפגטים על חבל וליצן על הבמה, וזה עדיין היה מופע ששווה לראות. טוב נו, אולי לא ליצן.