גיהנום, כן

אני קצת מאחר, אני יודע, אבל רק עכשיו ראיתי את "קחי אותי לגיהנום", והוא פשוט טוב מכדי ליפול בין הכיסאות. שכן קומדיית האימה המפתיעה והמענגת של סם ריימי היא המרענן הרשמי של הקיץ הקצת מטומטם הזה - סרט מצחיק/מפחיד שמצליח להיות גם מאוד מצחיק, וגם מאוד מפחיד, ואין מה להגיד, מלבד שמדובר בדבר שכמותו כבר כמעט ולא רואים (כי היום הז'אנר נשלט בידי מסורים, בידי סרטי עינויים סדיסטיים ובידי רימייקים חסרי נשמה לזוועתונים קלאסיים ולזוועתונים יפאניים שנוטים ללכת לאיבוד בתרגום).

אליסון לוהמן ("אנשי המזימות") מגלמת את כריסטין – פקידת בנק בלונדינית, שאפתנית ולכאורה תמימה, שמעצבנת את הלקוחה הלא נכונה. במקרה הזה, זקנה צוענייה מטונפת ומטורפת שמטילה על כריסטין קללה עתיקה לאחר שזו מחליטה לאפשר לבנק לעקל לה את הבית.

מפה לשם, לא עובר יותר מדי זמן עד שכריסטין מוצאת את עצמה בבלגן על טבעי לא קטן. בתפריט, בין השאר, רוחות רעות, בתי קברות, הפרשות, גירוש שדים, חתולים מתים, דימומים בלתי נשלטים וכיוצא בזה. כל הצרות הצרורות האלה יובילו אותה, בסופו של דבר, וכפי שיכולתם אולי לנחש משמו של הסרט, אל הגיהנום.

התמסרתי לסרט באופן מובהק כבר בחלקו הראשון, כאשר ריימי מארגן לכריסטין מפגש בלתי נשכח עם הזקנה הצוענייה בחניון התת קרקעי של הבנק. הקרב שמתפתח בין השתיים מגעיל ודוחה בצורה יוצאת דופן, אבל גם קורע מצחוק. כל הזדמנות לבוז לגבולות הטעם הטוב מנוצלת באופן מקסימלי, כאשר גם כריסטין וגם הצוענייה המטונפת מפליאות לעשות שימוש יצירתי ומסמר שיער במהדק סיכות, בסרגל מברזל, בשיניים תותבות רקובות ובחניכיים דביקים ורקובים לא פחות.

אחרי הסיקוונס הנהדר הנ"ל (אחד הגדולים של השנה), אפשר לומר שדי הייתי בכיס של "קחי אותי לגיהנום". הלכתי אחריו לאן שהוא לקח אותי, בידיעה שהוא צופן לי עוד כמה הפתעות, לכל הפחות. וכך אמנם היה.

אם יש מישהו בעולם הזה שיודע מהו הטון הנכון ליצירה מסוג זה הרי שמדובר בריימי, והוא מאזן את כל הסיטואציה האבסורדית, המופרעת והחולנית שמתפתחת על המסך בטבעיות קולחת ווירטואוזית ועם קריצה גדולה. את התסריט כתב יחד עם אחיו, איבן, אי אז בתחילת שנות התשעים, רגע אחרי שמיצה את ז'אנר האימה הזולה עם "Army of Darkness" (הידוע גם כ"Evil Dead 3"), ורגע לפני שנכנס לתקופת חיפושים קצת פחות מוצלחת, שכללה את המערבון החביב "המהירים והמתים", את סרט הבייסבול הרעוע והתמוה "בשם המשחק" ואת "הקוראת בקלפים" ו"תכנית פשוטה" - שני מותחנים מינוריים שלא מסתמכים על הגעלות ושמכילים כמה רגעי חסד ("הקוראת בקלפים" גם מכיל את שדיה של קייטי הולמס).

כפי שאתם ודאי זוכרים, מה שבסופו של דבר חילץ את ריימי מהתקופה הלא מאוד מוצלחת הזאת היה סרט קטן בשם "ספיידרמן", שעשה טריליון דולר ושגרר שני סרטי המשך, עד עתה. באיש העכביש גם מסתכמת, פחות או יותר, תרומתו של ריימי לחובבי הקולנוע בשנות האלפיים. לטעמי, לפחות, מדובר בהחמצה אדירה.

כך או כך, מעריציו הותיקים, שקצת שכחו ממנו בשנים האחרונות (ושקטעים מסוימים ב"ספיידרמן 3" אולי גרמו להם להיות נבוכים בכך שפעם העריצו אותו) ודאי יסכימו ש"קחי אותי לגיהנום" הוא רכבת הרים היסטרית ומקפיצה שלגמרי מספקת את הסחורה, ושחווית הנסיעה עליה היא לגמרי בטעם של פעם. כל כך נהניתי בעת הצפייה, שבכלל לא היה איכפת לי שגיליתי את הטוויסט הסופי והלגמרי צפוי רבע שעה לפני שריימי חשף אותו. כל כך נהניתי שאחר כך, כשהגעתי הביתה, שלפתי מהמדף את "Evil Dead 2" ואת "דארקמן" וצפיתי בהם שוב, אחרי כמה שנים טובות - מה שגרם לי ליהנות אפילו עוד יותר. ומה עשיתי אחר כך? אחר כך הלכתי לראות את "קחי אותי לגיהנום" שוב. כן, אני יודע, לפעמים אני קצת מגזים. בכל מקרה, אחלה סרט.

סרט נוסף שהגעתי אליו באיחור (לכו תסמכו על מפיצים הולנדים) הוא "שם המשחק" – מותחן העיתונות הפוליטי בו מככבים ראסל קרואו (כעיתונאי אולד סקול חובב צ'יטוס שמנסה להישאר רלוונטי בעולם שנשלט על ידי בלוגרים וטוויטראטי) ובן אפלק (כחבר קונגרס שמוצא את עצמו בליבה של פרשייה אפלה ומסוכנת שמאיימת להתפוצץ במדיה ולהטביע אותו באוקיינוס של דיו עוין).

העיתונאי והפוליטיקאי היו שותפים לדירה בקולג' (ואף חלקו ביניהם את חסדיה ואת רגשותיה של רובין רייט פן, שמגלמת כאן את אשתו של אפלק), וכך מוצא את עצמו קרואו מסייע לידידו הותיק בשעתו הקשה. על הדרך, הוא גם מנסה לכתוב על זה סיפור לעיתון. עוד משתתפות הלן מירן (בתור עורכת העיתון הקשוחה) ורייצ'לס מק'אדאמס (כבלוגרית פוליטית טירונה שמצוותת לקרואו).

"שם המשחק" - שבויים במקצועיות בידי קווין מקדונלד ("המלך האחרון של סקוטלנד") בהתבסס על מיני סדרה של הבי.בי.סי - הוא לא סרט טוב במיוחד. בתור התחלה, העלילה שלו, שעוסקת במעלליה האסורים של חברה שמפעילה צבא פרטי במזרח התיכון, היא העתק של העונה האחרונה של "24", וכמה כבר אפשר לטחון את הנושא הזה? חלאס, הבנו. בתור המשך, אפלק יבשושי, חסר נוכחות ולא אמין כתמיד. אם לא די באלה, התפניות המפתיעות והבלתי נמנעות שמגיעות במעמקי המערכה השלישית הופכות את כל מה שקדם להן לעיסה טיפשית, לא הגיונית ולא מאוד רצינית, בלשון המעטה. במלים אחרות, "כל אנשי הנשיא" זה לא. אפילו לא בערך.

עם זאת, שלושה דברים גורמים לכך ש"שם המשחק" איננו בזבוז זמן מוחלט. הראשון, התפאורה (מערכת העיתון, מסדרונות הכוח של וושינגטון, חניונים תת קרקעיים בהם נפגש קרואו עם מקורותיו המסתוריים וכו'). השני, סיקוונס הקרדיטים בסוף (שמבכה את מותה של העיתונות המודפסת). השלישי, ראסל קרואו, שמגיש הופעה מבדרת, חכמה וצנועה, ומוסיף, על הדרך, עוד טיפוס שמנמן, חביב ואנושי לגלריית הדמויות המגוונת והדי מרתקת שלו. איכות החומר שמקיפה אותו כאן אמנם הולכת ומידרדרת ככל שהסרט מתקדם, אך קרואו נותר מרכז הכובד של הסרט (תרתי משמע), ובהחלט נחמד ולא מזיק לעקוב אחר ניסיונותיו האציליים לחשוף את האמת. גם אם האמת עצמה לא ממש מעניינת ו/או הכרחית.