תערוכת ביקורים

"כרטיס ביקור" היא התערוכה שזכתה לפתוח חגיגית את גלרית "Contemporary by Golconda" של סוחר האמנות המוערך, רוני פורר. התערוכה מציגה עבודות של תשעה אומנים, חלקם מוכרים יותר כמו חנה סהר, אוהד מטלון, אבירם ולדמן, וחיימי פינכל וחלקם בתחילת דרכם כמו, מאיה ישראל ודביר כהן קידר. העבודות - הנעות בין מדיום הצילום, הפיסול, הציור ועבודות המיצג - ממוקמות בחלל הכניסה הגדול ובקומה העליונה, כשכל אחת מהן נותנת טעימה קטנה מיצירתו של האמן, שסביר שיציג בהמשך תערוכה רחבת היקף של עבודותיו.

מהרחוב, מבעד לחלון ענק שמשקיף לתוך שמורת הגלריה, מוצגות שתי עבודות שונות אך מעניינות במיוחד. משמאל (כשעומדים בחוץ) תלוי ציור של מאיה ישראל, בת 34, בוגרת תואר שני באמנות מבצלאל. שני חלקי בובות בגווני ירוק ניצבים בחלקיותם על רקע וורוד כתמתם חזק. ציורה משתייך לסדרת ציורים "כמעט אנושי". כמו הפנים הניטרליות והשטוחות של הבובות בציור, השומרות על מרחק וערפיליות ואף מעוררות מעין חרדה במפגש של הבלתי מוכר הגלום במוכר, גם העובדה שהיצירה נותרה ללא כותרת מחזקת את המועקה המתעוררת בהתבוננות בה. אין בה מענה. הדמויות חסרות איברי מין, חסרות הבעה וכפות ידיים ורגליים, משקפות את החרדה של היתקלות בדמות אדם חסרת אנושיות. יש בפניהם המושלמות משהו שאף מזכיר כרזות תעמולה פאשיסטיות מעוטרות בנערים יפי בלורית, בהן הפסאדה החלקלקה אינה מתיישבת עם המציאות.

מעבר להיותה של ישראל אומנית בעצמה, מאיה היא גם מטפלת באומנות ודרך העבודה הטיפולית הבינה מה מעניין אותה כל כך בגוף האדם. "העבודה הטיפולית שיחררה לי המון מעצורים באמנות שלי", מספרת ישראל. "כל העניין שלי בחיפוש בתואר הראשון היה למה אני נמשכת לפנים האנושיות. זה היה עניין אובססיבי כמעט. כיום אני יותר מגששת, שואלת שאלות נוקבות, בודקת את הגבולות שבין האנושי לכמעט אנושי". עבודה נוספת של ישראל, "פני אנה", משתייכת לסדרה אחרת שנקראת "התחזות" ונוגעת בצד השני האנושי והעמוק של אותו מטבע גופני שישראל מסורה כל כך לחקירתו. הניסיון שלה להכניס עומק לציור החד מימדי, משאיר את אותה אנה מנוקבת חלקית. "מתוך המקום השטוח של הציור אני מנסה לראות את האנושי. החוץ מתמזג עם הפנים ואני מוצאת את טשטוש הגבולות בין האדם לסביבתו".

היצירה השנייה הניבטת מחלון הראווה היא של חיימי פינכל ונקראת "פאסיב אגרסיב" - ורד שברירי ועדין מפוסל מבלוק של איטונג. חיימי פינכל, בן 37, זוכה פרס האמן הצעיר מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2007, מפסל בלבנים. "חוץ מלב אדום, ורד זה אולי אחד הסמלים היותר קיטשיים שיש" מתאר פינכל את הבחירה בסמל. השילוב בין החומר הקשיח והמשמים יחד עם הסימבול לאהבה ורומנטיקה יוצר יצור כלאיים האוגד בתוכו את העדינות והקשיחות, והופכת את שבריריותו המגולפת, המציצה בין עלי הכותרת על דיוקם הבלתי נתפס ממשהו נעים למשהו מעיק ומטריד. עבודתו השנייה של פינכל בתערוכה היא התנסותו הראשונה בצילום. "אימת הריק" הוא צילום של הסטודיו שלו עמוס באלפי כלים, ברגים, מברשות, תמונות, קופסאות וצבעים, ממוינים ומסודרים, ממוספרים וסגורים במקומם ומתויגים בשמם הנכון. "בין עבודה לעבודה אני מסדר את הסטודיו. זה מסדר לי את הממחשבות. זה גם ממלא לי את הריק בזמן שאין לי עבודה. עם הזמן, זה הפך למשימה משל עצמה. כל פריט קיבל מגע אישי", הוא ממשיך. את אותו הדיוק שנמצא בפסלים של פינכל, תמצאו גם באותו סטודיו, אבל את המשמעות האמיתית של הסדר הזה, מספק פינכל בעצמו: "כל הסדר והניקיון והאסתטיקה זו סוג של הסתרה בעצם. זו פסאדה על בלאגן, כי המשמעת הזו והמשטר הזה נועדו קודם כל כדי לעשות סדר בפנים וזה אף פעם לא מחזיק".