חד"ש

אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי יכול להישבע ש-"Travels with Myself and Another", של Future of the Left הוא אלבום הבכורה שלהם. בחיים לא הייתי מנחש שמדובר בגלגול מתקדם יותר של מוזיקאים ידועים ומנוסים. יש ב-"Travels" משהו בתולי, שמערבב כעס אמוציונלי של גיל ההתבגרות עם מודעות יתרה בלוגריסטית; יש בו ניסיונות בקול וסאונד, עם צרחות שלא אמורות לצאת מפה של מישהו שצריך להתגלח יותר מפעם בחודש. וכשאני אומר צרחות אני מתכוון לזה - כאלו שיש בהן מסר בעיקר בגלל איך שהן קורעות את הגרון.

אבל העתיד של השמאל הם לא הנערים החדשים בבלוק. שניים מהם היו בהרכב הרוק המוערך והניינטיזי בגישתו (ובחצי משנות הפעילות שלו), Mclusky, והשלישי בלהקה המקבילה, אם כי הפחות ידועה, Jarcrew. ב-2005, אחרי הפירוק של שתי הלהקות הם הקימו את העתיד של השמאל, וב-2007 הוציאו אלבום בכורה, "Curses", שלא ניחם כמעט אף מעריץ של שתי להקות האם. אמנם לא היה מדובר באלבום רע - אך הוא ניסה לעשות פחות או יותר את מה ש-Mclusky עשו רק עם שילוב מאסיבי יותר של סינתסייזרים וקלידים - מה שגם לא פנה למעריצים השמרניים-יחסית של שתי הלהקות שדרשו את מנת הגיטרות שלהם, וגם לא גייס מעריצים חדשים, שלא לגמרי הבינו מה ההבדל בין העתיד של השמאל ל-Mclusky; סינתיסייזרים או לא, לבכורה של העתיד של השמאל לא היה יותר מדי עתיד.

"Travels With Myself And Another" מתקן את החוויה ההיא. בגדול. יש בו פחות שימוש בקלידים - הסינתי בשיר עם השם הגאוני "You Need Satan More Than He Needs You" הוא מבריק ותוקפני ו-"Throwing Bricks At Trains" יכול ללמד את הפיינט איך עושים את זה נכון - והגיטרות שתוקפות בו מכל צד לא דומות לשום דבר ובכל זאת, מזכירות את הכל. יש כאן שילוב של רוקנ'רול מהסבנטיז, Pאנק, מת'-רוק ועוד לא מעט סגנונות שיודעים לעשות רעש, כשמעל הכל צועק לו אנדי פאלקוס בפאסון של Pפנקיסט על רצפת גחלים תוך כדי התנסות בממריצים זולים.

לטענת פאלקוס הטקסטים לא חשובים. הוא נוהג להגיד שהוא ממציא אותם תוך כדי ההקלטה, אבל קשה להאמין לו, בעיקר כי יש לו כמויות של וואן-ליינרים מעולים, כמו למשל "אני יודע שזה לא קרה כי לא הצלחתי להפסיק לשתות, זה רק קרה כי לא יכולתי לשתות יותר" או "רק הטובים מתים צעירים, חוץ מכשהם לא".

גם מעבר לשורה מוצלחת פה או שם, לקיום של העתיד של השמאל יש חתיכת מסר להעביר. כמו שאפשר להבין משם הלהקה - שהוכרז אחרי מלאכת חשיבה לא קטנה - הם כאן בכדי להראות איך השמאל צריך להראות בבריטניה (רעיון שמתאים גם למקומות אחרים, כמו למשל ישראל): ברוטאלי וכועס, לא מתפשר ולא מתרפק על העבר. ההכרזה שהטקסטים לא חשובים באה להגיד שזו הפעולה ולא המסר - שצריך להפסיק לצעוק משפטים ריקים מתוכן, לצאת לרחובות ולהתחיל מהומות, לשבור עצמות ולהתרחק מעצומות אלקטרוניות; ההתעסקות בנונסנס - כמו למשל בשיר הסוגר "Lapsed Catholics" המדבר על בריחות כלא מהקולנוע, או השיר הפותח והמצוין "Arming Eritrea" שבקריצה ענקית אומר "אני לא ציניקן" - מתעקשת להדגיש שעדיין אפשר להשתעשע במחאה, לקחת הכל בפרופורציות ולהגיש את האג'נדה על מגש מחויך יותר.

יש כאן קריאה נואשת לאנשי השמאל לדקור, לצעוק ולעשות בלגן, אך תוך כדי, להשתדל להתרחק מההרגל המגונה של הפסאודו-שמאלן. כלומר, לא לחרוק במוח בלי סוף ובלי רחמים. מה אפשר להגיד? הלוואי שמישהו מהאקטיביסטים שם בחוץ יבין את המסר, אבל גם אם לא, אנחנו הרווחנו 32 דקות דחוסות של מוזיקה מצוינת.

פיוטצ'ר אוף דה לפט, "Travels With Myself And Another"
(4AD)